שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קנ״ב סימן ט״ו

מורי, עמדתי על טענות בני ראובן. ונראה לי: כי תפיסת האלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה. ותניא בכתובות (צ"ו ע"א): אלמנ' שתפס' במזונותי', מה שתפסה תפסה. ומדקתני: אלמנה, משמע שתפסה לאחר שנתאלמנה. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות. אבל לכתובה, לא מהניא תפיסה לאחר מיתה, הדין גמרה. אבל אם תפסה מחיים, תפיסתה תפיסה. ואף לדברי ר"ח ז"ל, דפי' פלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי: בשתפס' מחיים, ואפי' הכי לרבינא לא מהניא לכתובה, מ"מ כבר פסק הוא ז"ל: כמר בר רב אשי, דאפי' לכתו', מה שתפסה מחיים תפסה. ונ"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל: דמחיים, אפי' לכתובה ליכא מאן דפליג. ובפלוגתייהו בלאחר מיתה היא, ואפי' הכי, לכולהו, למזונות מהניא תפיסה. מדתנן בפ' הכותב (פ"ד): ולר"ע לא מהניא תפיסה כלל. ואמר רבא אמר רב נחמן (כתובות פ"ד:): שתפס מחיים. והתם (כתובות פד:) אמתני' דאיירי בין בבע"ח בין באשה קיימי. דאלמא: אף לר"ע: בין בבע"ח בין באשה מהניא תפיסה דמחיים, ואף לכתובה. אלא א"כ תדחה ותאמר: דסוגיא דהתם (כתובות פ"ד:) כמר בר רב אשי, ודלא כרבינא. ונצרך עוד לשאול אליבא דרבינא: לר"ע לא מהניא תפיסה כלל? ומ"מ, לכאורה נר' מהתם (כתובות פ"ד): כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפי' תפסה מרשות הבעל והיורשים למזוני. ואפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. ואף על פי ששמעתי משם רש"י ז"ל בפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי, דדוקא בשתפסה בסימטא, מאן יהיב לן מעפרא דמרנא, ומלינן עיינין. אבל הכא אילו היה כן, לא היו אמוראין סותמין את דבריהם. והיה לרבינא ומר בר רב אשי לפרש. מכל מקום, מתקנת הגאוני' ז"ל, מטלטלים כקרקע. ואפי' לכתובה מהניא תפיסה דלאחר מיתה, שאפי' מן היתומים עצמם גובה, ומוציאה מידם, וכדברי הרב ר' משה שיחיה, שהשיב לכם כן. וכל שכן בדליכא עדים, וראיה, דנאמנת לומר: מחיים תפסתים, במיגו דאי בעיא אמרה: להד"מ. וכ"ש אם כתב לה: מטלטלי אגב מקרקעי, שדרך העולם לכתוב כן מכמה דורות, שגובה אף הכתובה מן המטלטלין מן הדין. ולפע"ד: לגבות מן היתומים, אפילו שעבד לה מטלטלים בפי', אף על פי שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי, גובה מן הדין אפי' מן המטלטלין. וכשאמרו: מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, לא אמרו אלא מפני שאין דעת המלוה סומכת עליהן לאחר מיתת הלוה. לפי שהיורשים שלא קבלו טובה ממנו, עשויים להבריחם. מה שאין בלוה עצמו, מפני שקבל טובה ממנו. ועוד: שלא יקראוהו: לוה רשע ולא ישלם. ואפי' הי' המטלטלי' ביד אחרים, שאי אפשר ליתומי' להבריחם, כההיא דפרק הכותב. ואי נמי: איתנהו מחיים בידו דמלוה גופיה. והוא שלא תפס מחיים מחמת חובו. כמלוגא דשטרי כתובות (פ"ה), וכההיא דמי שהיה נשוי (צ"ב): דזקפן עליו במלוה. דאמרינן ליה: מטלטלי שבק אבון גבך. וטעמא: משום דמעיקרא בשעת מלוה או בשעת כתיבת האחריו', סליק נפשי' משעבודא דמטלטלי דיתמי. כל שלא גלה בדעתו שדעתו סומכת עליהם, כדאמרן. וכל שגילה דעתו מעיקרא שדעתו סומכ' עליהן, וכגון: שרצה שישעבד לו הלוה בפי' מטלטלי, גובה אפי' מן היתומים. ותדע: שאפי' מן הלקוחות היה הדין נותן לגבות בכענין זה, אלא משום תקנת לקוחות דלית להון קלא. וכדאמרינן במס' בבא בתרא (מ"ד ע"ב): עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין בע"ח גובה ממנו. וקא פריש טעמא: משום דלית ליה קלא. והילכך: לגבי יתומים, דלא שייכא תקנה דלית ליה קלא, עשה שורו אפותיקי ומת, בע"ח גובה ממנו. ולאו דוקא אפותיקי, אלא אפי' לא עשאו אפותיקי, אלא ששעבד מטלטליו בכלל. דמאי שנא? וטעמא כדאמרן: דכל שלא שעבדן בפי' מגלה בדעתיה דלא סמכא דעתיה עלייהו. אבל כששעבדן בפי' גלה בדעתו: שדעתו לגבות מהן, אפי מן היתומים. דמיניה דידיה, לא צריך. דמיניה, אפי' מגלימא דעל כתפיה, ואפי' לא שעבדן בפי'. והיינו נמי טעמייהו דרבנן דאמרי: שאין כתובה נגבית מן המטלטלין, אפי' מן הבעל. וכדמוכח בקידושין (ס"ה ע"ב), בההיא שמעתא דחבלה, ובנדרים (ס"ד ע"ב), גבי: אפי' אתה מוכר שער ראשך. לפי שהיא מסלקת דעתה מהן לגמרי. משום דאין כתוב' נגבית אלא או באלמנות או בגירושין. ואם מן האלמנות, הרי היא כחוב דעלמא הבא ליפרע מנכסי יתומים. שאין דעת המלוה עליהם, מן הטעם שאמרנו. ואם מן הגירושין, כיון שהוא מוציאה מתוך איבה, אף הוא עשוי להבריח נכסיו. אבל כשרצתה שיכתוב לה בפי': שעבוד מטלטלין, אף היא גובה מהם. ומה שאמרו: נתנו ליורשים, וקרקע שוה שמונה מאות זוז. ואנן מטלטלי שבק אבון גבך. היינו: בזמן שלא היה דרכן לכתוב מטלטלי ומקרקעי. ולפיכך: אלמנה שתפסה תפסה, ואפי' אחר מיתה, בין למזונות בין לכתובה, מן הטעם שאמרנו. ומה שאמרתי בזה: שכתובה נגבית מן המטלטלים בשכתב לה מטלטלי ומקרקעי, בקשתי לי חבר ומצאתי. שכן מצאתי לרמב"ם ז"ל שכתב כן. ואם אמרו יתומים: הוציאי מה שבידך ותתפרנס על ידינו, אין טענתם טענה. ואפי' נטלה כמה. וכמעש' דכלתו של ר' שבתאי (כתובו' צ"ו) שתפסה דסקיא של מעות. ולא היה כח בחכמים להוציא מידה. ואפי' אמרו: הוציא מה שבידך, ונראה כמה הן, אינה שומעת להם לפי דעתי. לכשתבא לגבות כתו' תשבע. וכדקי"ל כחנן דאמר בפרק שני דייני גזרות (ק"ה): תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ומיהו, פלוגתא היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה שתפסה אלף זוז למזונות, אין מוציאין מידה. מהו מימר לה אחוי מה בידך? תלמידיו דרבי יונה אמרי: אמרי' לה: הוי מה בידיך. א"ל ר' יוסא בר' בון: מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף, אף חוי מה שבידך לא (אמ' בידנך לא) אמרי לה. ונ"ל: שהלכ' כרבי יוסא. חדא: דלא אהדרו לי' תלמידיו דר' יונה כלום. ועוד: דהא דר' יוסא אתיא כחנן, דקי"ל כותיה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כתלמידיו דרבי יונה. ואני, מה שנ"ל כתבתי. ומפני שראיתי בטענת האלמנה: כי מה שמצאה בנכסי בעלה היה במשא ומתן, ולא ידעתי אם משא ומתן של רבית ובשטרי חובות, או במשכונות, היה רואה אני: שאנו צריכים לדון בדבר. ואומר אני: שאם עסק בשטרי חוב, היה נראה בעיני: שאין שט"ח נגבין בשומת ב"ד, דמילי נינהו, ואף על גב דמזבני בפריטי. אלא לכשיגיעו זמנן, מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכדמוכח בשמעתא דאשה שחבלה באחרים, ושמעתא דשנים שלוו מזה. ומ"מ, אין מוציאין מידה, בין גבתה מיד בעלי חוב בין לא גבתה. ואילו גבתה, חזרו להיות בידה מטלטלין, וגובה מהן: או מן הדין או מתקנת הגאונים, על אחד מאותם הדרכים שכתבתי, ואפי' לכתובה. ואף על גב דלא אשכחן תנא דמחמיר הרי חומרי בכתו', שאני הכא: דלאחר תקנת הגאונים ז"ל, חזרו המטלטלין כקרקע. וליכא אלא חדא חומרא, דר' נתן, וכמו שהשיב לכם הרב ר' משה שיחיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, וכן דעת מורי הרמב"ם ז"ל, ומן הטעם הזה בעצמו. ואף על פי שהראב"ד ז"ל חלוק בדבר ואין מלוה קרויה, זו קרויה גבי אשה ובע"ח, דהא משועבד' היא לכם מדר' נתן. ולא מקרו נמי נכסי דקנו יתמי, ואפי' לרבא דאמר: מכאן ולהבא הוא גובה, משום דמשעבדי לב"ח דאבוהון, מדר' נתן, כדאיתא בפרק כל שעה (ל"א) ולא תימא: דוקא לב"ח דאבוהון, משום דבחיי אבוהון משתעבד לבע"ח, בין יגבה קרקע בין יגבה מעות, משא"כ בכתו', שאפי' גבה הבעל עצמו מעות אינו גובה מהם, דמ"מ אף הוא משועבד לה כשמגבה קרקע. ותדע: שהרי שנינו בפרק הכותב (פ"ד): מי שמת והניח אשה וב"ח, ויש לו מלוה ופקדון אצל אחרים, ר' טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן. ואמרי' בגמ' (פרק הכותב): מאן כושל: כתובת אשה. ועד כאן לא קא פליג ר"ע, אלא משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. הא לאו הכי, גובין בין בע"ח בין אשה. ומתקנת הגאונים ז"ל ואילך, חזרו מטלטלים כקרקע, וגובה, בין גבו קרקע בין גבו מעות. ול"א: נכסי דקנו יתמי נינהו. ואפי' לאחר מיתת הבעל, כשגבו קרקע לדעת רב נחמן ורבא, דקי"ל כוותייהו. ואילו עדיין לא גבתה מבע"ח, יכולה לתופסם מחמת משכון. כמלוגא דשטרי דפרק הכותב (פ"ד), דהתם מחמת משכון היתה תופסת מהם. וכמ"ש הרב אלפסי בהלכות, ועיקר. ומה שלא הועיל' תפיסתה עד שתביא ראיה: דתבעה מינה מחיים, ולא יהבה ניהליה, התם (כתובות פ"ד) הוא משום דלית ליה מגו בשטרי. דאי אמרה לקוחים הן בידי, לא מהימנא. שהרי אין אותיות נקנות במסיר'. וצריכה להביא עדים על הכתי'. שאין התפיסה ראיה על הכתיבה, ושלא כדעת הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. ותפיסה דלאחר מיתה במטלטלין, לא מהניא כלל. דמטלטלי דיתמי נינהו. אבל לאחר תקנת הגאונים, חזרו המטלטלין כקרקע. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות, על אותו מעשה דמלוגא דשטרי (כתובות פ"ד). וכ"ש אילו היה שם עסק של משכונו'. דאילו במשכון דישראל, קני ליה מדרבי יצחק. ואפי' משכנו בשעת הלואתו, מדאינו משמט, כדאיתא בפרק השולח (גיטין ל"ו ע"א). ואפי' משכון של נכרי, אף על גב דלא קני ליה מדר' יצחק, לדעת דר"מ דפרק כל שעה (פסחים ל"ו:), מ"מ גרעי ממלוגא דשטרי. בהא איכא מיגו דאי בעיא אמרה: להד"מ, אי נמי: החזרתי. משא"כ במלוגא דשטרי למבין.