שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קנ״ב סימן י״ב

ע"כ נראה שהם דברי הר' ר' פרץ שיחיה. ומכאן ואילך דברי ר' מאיר שיחיה. מאן יהיב לן מעפריה דרבי שמואל, ומלינן עינין. כי אף אנו מחבבין דבריו, ומימי ענדתים עטרת ראשי. אמנם כפי דברי רבותינו הנקובים, המפרשים את פירושו כמו שנר' בעיניהם, לא נשמע, לא לעקור הגמ' והסברא. ואם נקבל את דבריהם, היינו סותרים אף דברי עצמו, כמו שמוכיח לפני כבודכם. כי הם רוצים לומר: דמי שהניח נכסים מועטין פחות מכדי כתובה, ונשאה ונתנה בהם והשביחתם, גובה כתובתה מן השבח. ואף כל השבח גובה, אפילו יותר מכדי כתובתה. דכיון דאין לה כדי כתובתה, הויא כאמר': ראו מה שהניח לי בעלי כו'. דכל היכא דלא השביחה לעצמה, היתה מפסדת קרן כתובתה, הויא כאמרה: ראו מה שהניח לי בעלי. ומדמו לה לרב ספרא, ואומר: דכ"ש הוא. וקשיא לן במלתייהו טובא. חדא: דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם. ולא מפליגינן בין נכסים מרובים לנכסים מועטים, בין שישנן תחת ידיה בין שישנן ביד היורשים או ביד אחר. דלעולם סתמא: מעשה ידיה ליורשין, עד שיהיו תחת ידיה, ותאמר: ראו מה שהניח לי בעלי כו'. ועוד: בפרק מי שמת, גבי: וכן האשה שהשביחה, השביחה לאמצע, ומוקי לה בגמ': באשה יורשת דוקא. אבל בשאינה יורשת, אין לה כלום. הו"ל לאתויי, לאיפלוגי בין נכסים מרובים יתר מכדי כתובתה, למועטים פחות מכדי כתובתה. ונימא: דנכסים מועטים פחות מכדי כתובתה הכל לעצמה, אף בשאינה יורשת, כדי שלא תפסיד קרן כתובת'. כיון דנחית ההוא תנאי לפלוגי בין נכסים מרובים למועטי' בריש פרקא, נפלוג נמי בהא. אלא ש"מ: דליכא חלוקה אלא בין אמרה: ראו, ללא אמרה: ראו. ועוד: מאי: וכן האשה כו'? הא גבי: השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע כו' אין חלוק בין נכסים מרובים בין נכסים מועטים, אפי' באשה יורשת. וכ"ש בשאינה יורשת דלא תטול לעצמה כלום מן השבח, בניזונת דאיירי בה במתני', דאגריע טפי מיורשת, כמו שהוכיח. וליכא למימר: דלאו לכל מילי אמ': וכן. דא"כ הו"ל לתלמוד' לאקשויי: מאי: וכן, ולשני: אחדא. ועוד: מדפריך בגמ' סתמא: אשה מאי עבידתא? משמע: אמאי שקלא מידי בשבח? הא כיון דניזונת, כדשמע במתני': דבין אחים דבין אשה לא חלקו בעיסתן, ונזונין מתפיס' הבית. מדקאמר: הרי אנו עושים ואוכלים, ולא נאכל עוד מתפיסת הבית. א"כ, לא הו"ל למשקל מידי משבחא, עד דתימא בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי, והריני עושה ואוכלת. דאפי' אמרה בפני עדים, איני ניזונת. מצי מהדר בה, עד דתימא בב"ד: ראו מה שהניח לי בעלי. דתו לית לה מזוני לעולם. דהויא לה כתובעת כתובתה בב"ד, דלית לה מזוני. כדמוכח בירושלמי ממילתיה דר' אלא, דמוקי לה באמרה בב"ד, דוקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל, לא הו"ל לאקשויי בהאי לישנא: אשה מאי עבידתא? אלא הכי הו"ל למפרך: אי בנכסי מועטי' פחות מכדי כתובתה, הכל לעצמה. ואי במרובי', מאי עבידתא? ועוד: מאי פריך: פשיטא, גבי: וכן האשה שהשביחה. הא אצטריך לאשמועינן טובא. דאע"ג דגבי אחין השביחו לאמצע בכל ענין, בין בנכסים מרובי' בין בנכסים מועטין, ובאשה בנכסי' מועטי' פחות מכדי כתובתה, הכל לעצמה, אפ"ה, בנכסים מרובין השביחה לאמצע, כמו גבי אחין. וליכא למימר: דבאשה יורשת היא לגמרי כמו אחין: דאפי' בנכסי' מועטין השביחה לאמצע. דהא מילתא בלא טעמא היא. דאטו משום דאית לה ממון מצד אחר, לא תיחוש על הפסד קרן כתובתה, טפי מאילו לית לה ממון אחר? אטו אשה דאית לה נכסי מלוג שלא שמאתן בכתובתה, דלא נימא בה האי דינא? מי דוחקנו לומר אלו החילוקים, וחלוק[י] חלוקים, שלא נרמזו בגמ'. והלא סוגיית התלמוד פשוטה היא, בלא שום דוחק, כדברינו? ועוד: דאפי' תאמר לי: שיש חילוק, כדפרש"י, מ"מ תלמודה הו"ל למיעבד צריכותא בהא. ונימא: מהו דתימא: כיון דבאשה דעלמא איכא חלוקה בין נכסים מרובים למועטין, באשה יורשת נמי דאיכא חלוקה, קמ"ל: וכן האשה, דשויא לגמרי לאחין. ועוד: הא משמע בתר הכי: דסד"א: דגריעא טפי מאחין. דקאמר גבי: ראו מה שהניח לי בעלי: פשיטא? מהו דתימא: בההיא הנאה דנפק עלה קלא דאמרי: קא טרחא קמי יתמי כו'. כ"ש דלא יעלה על לב איש לומר: דעדיפא מאחין. ועוד: משנה תמימה שנו לנו ר' בפרק יש בכור: ולא האשה בכתובתה בשבח. ולא קא מפליג בין נכסים מרובין למועטין, בין שהשביחה היא בין שהשביחו יורשים או אחרים. ועוד: דומיא דבכור שאינו נוטל בשבח. דקתני התם (ריש פרק יש בכור): דמיירי בכל ענין: בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין. ואפי' השביח איהו, לא שקיל מידי בשבחא, כל כמה דלא אמר: ראו מה שהניח לנו אבא. ה"נ באשה. והא דלא תני התם (ריש פרק יש בכור): ולא האשה בכתובתה במזונותיה, יש לומר: דכיון דקתני: ולא האשה בכתובתה, דמזונות בכלל כתו' נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי. וטובא אשכחן כה"ג: דלא קתני אלא כתובה, והוו מזונות בכלל. כגון: הכותב נכסיו לבנו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה, ואבדה נמי מזונותיה. וכן כתובת אשה בזבורית, ומזונותי' נמי בכלל, וכן רבי'. ולדברי רבינו שחזר וכתב שם: דאם השביחה יותר מכדי כתובתה, עד כדי כתו' לעצמה, והמותר ליורשים. זו היא מילתא בלא טעמ', לומר: דלחצאין הויא כאילו אמרה: ראו. וכן כתב הוא לעצמו: שהוא דוחק. ואחר שהוא דוחק, למה נאמר כן? כלום באנו לישב בכך שום משנה או ברייתא או שמעתא? ואם ליישב דברי' ר' שמואל [הרשב"ם בפרק מי שמת] דוחק עצמו לומר כן, הלא דבריו מיושבים יפה יפה כדברינו? כי דעתו כדעתינו, כמו שנוכיח בע"ה. ועוד: דא"כ לא רמי מדרב ספרא? משום דלא שביק גירסיה, הוי כאילו אמר: ראו. ואפי' השביח אלף ככר. הכל לעצמו. וגבי אשה לא אמר ר' כן, אלא לחצאין. וכל הדוחקים והחלוקים הללו שחלק רבינו, כל זה ליישב פ' ר' שמואל לפי מה שהוא מפרש פירושו. אמנם נרא': כי פי' רשב"ם טוב וישר. ומעולם לא עלה על לבו לומר: דבנכסי' מועטין פחו' מכדי כתו' אם השביחתם סתם, דגובה כתובה אף מן השבח וכן מוכיחים דבריו בג' מקומות דלא גבייא משבח. דבמתני', גבי: וכן האשה שהשביח' כו', פי' וז"ל: והוא דלא שקלא מזוני. דאי שקלא מזוני, לא. דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומי', ומעשה ידיה שלהם עכ"ל. הרי שכתב סתם: דבניזונת אין לה כלום בשבח. ולא חלק בין מרובין למועטין. ואדרבא: דידיה עדיפא ליה מדידן. כי הוא כתב באשה שאינה יורשת: אפי' אמרה: ראו, לא מהני לה לטול מן השבח, כיון דניזונת. ובזה אין נראה לי דבריו, דכיון דאמירה בב"ד בעי, כדאיתא בירושלמי, הויא לה כתובעת כתו' בב"ד, ואין לה מזונות מן הדין. ואם היא ניזונת משם ואילך, ינכו לה, כדכתיבנא בכתבי הראשון. וגבי: האשה מאי עבידתא, פירש כמו כן: דלא שקלא מידי בשבח. כי פי' וז"ל: או תטול כתובתה ותלך לה, או תפרח קמי דיתמי, ותהיה ניזונ', ומעשה ידיה שלהם. ואין לה להשתכר בממון היורשים ע"כ למדנו [אולי צ"ל: לשונו] הרי גם כאן פי' בפשיטות: דלא שקלא מידי משבחא ולא חלק כלום בין מרובי' למועטין. וכן חזר ופירש בפסק דידי': והוא דלא שקלא מזוני. דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם. ולא חלק בין מרובין למועטין. הילכך: אומר אני: כי מה שכתב בפסק שלו וז"ל: אבל אם השביחה הנכסים סתם, תטרוף כתובה והמותר ליורשים, ואף ע"פ שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה ע"כ למדנו [אולי צ"ל לשונו], נ"ל: כי תטרוף כתובה דקאמר, אנכסים שהזכיר ברישא קאי. כלו': תטרוף כתובתה מן הנכסים שהניח בעלה. דמעיקרא מיירי רשב"ם: בדאיתא נכסים כדי כתובה או יותר. מדחזר שוב ופירש אף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה או יותר. הילכך: שפיר קאמר: דתטרוף כל כתובתה מן הנכסים של בעלה, והמותר, בין בקרן בין בשבח, הכל ליורשים. וכן מוכיח כל דבריו, כמו שהוכחתי מג' מקומות מתוך הפי'. וגם כאן מוכיח דבריו כן. דע"כ מה שסיים במילתיה: ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביעי כתובה, קאי אלפנינו, ולא אלפני דלפני, כלומר: או המותר ליורשים. דלא מבעל אם יש שם נכסים הרבה כדי כתובה או יותר, דהמותר ליורשים. ולא שקלא איהי בשבחא מידי. אלא אפי' ליכא נכסים אלא רביע כתובתה, והוה לן למימר: דתהוי כאילו אמרה: ראו, כדי שתטול כתובה משלם. אפ"ה, לא שקלא משבחא מידי. דאי ארישא דמלתא קאי, מאי: אף ע"פ דקאמר? וליכא למימר: דודאי או המותר ליורשים קאי. וה"ק, כמו שפי' רבינו: דלא מיבעיא בנכסים מרובים, דלא נחתא כלל להשביח לעצמה עד כדי כתו', תטול גם הכל? אפ"ה אמרינן: המותר ליורשים, שהרי ר' שמואל לא ירד לסברא זו כלל. ולא הזכיר סברא זו בפירושיו כלל. ואינה סברא פשוטה כל כך, שהיה לו לומר: שלא הוצרך ר' שמואל להזכיר'. ועוד אדרבא: סברא של ר' שמואל היא מטעם אחר, שהרי פירש גבי: ראו מה שהניח לנו אבינו כו': ומה שנשביח מחלקנו נעכב לעצמה, ולא מכל הנכסים. דהוה ליה כאילו חלקו לענין ליטול השבח מחלקם. וכן פר"ח. והכי משמע פשטה דמתני': ראו מה שהניח לנו אבא: לנו לחלקנו, משמע. וכן מה שהניח לי: לכתובתי, משמע. והיינו נמי טעמא דהשביחו נכסים מחמת עצמן, לעצמן. דכיון דלא השביחו לאמצע אלא לעצמן, והוי כאילו אמרו: ראו. וכן האשה שהשביחה ולאו מטעם הואיל, כמו שפי' ר' שמואל ז"ל. חלילה, מעולם לא חזר [ר' שמשון] בו. כי מה שכתב [ר' שמשון]: שלא מלאו לבו לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה, זהו לפי שכתב: וקצת הלב נוטה: דבמקום שהכתובה מרובה על הנכסים, שאם הית' באה לב"ד היו מגבין לה את הכל, אף על גב דלא אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, כמאן דאמרה דמי. מידי דהוה ארב ספרא, דלא שביק גרסיה כו'. כל שכן זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה. דלא שבקא לנפשיה, דאפי' במקום בני, נפשה עדיפה לה, אבל לא מלאני לבי לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה. והיינו: לפי שרבינו שמואל כתב: דהיכא דאמרה: ראו, אלא השביחתם בסתם, לא חשיבא כאילו אמרה: ראו, ליטול כל השבח, ואפילו אלף ככר. וכיון דאינו רוצה לחלוק על רבינו שמואל בכך, א"כ ממילא נהדר למילתייהו קמייתא: דלא תטול מן השבח כלום, כדמוכי, כמה מתניתא ושמעתתא. ודברי רבינו שמשון ראשונים ואחרונים הכל אחד. דלא שקלא מידי דשבחא, היכא דהשביחה בסתם, בין בנכסים מרובין בין במועטים. וכ"ש לדברי, שכאן רבינו שמואל רוצה לומר כן. מורי הרב ר' אלעזר שיחיה, אף על פי שזה הדבר פשוט בעיני כמו ביעתא בכותתא, הזקקתני לכתוב ולהאריך עוד פעם שלישית. ועל ד' לא תטריחני בדבר זה. ואתה שלום וכל בנותיך כנפש הסר למשמעתך. העני נשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה. וראיה שהביא אדוני מן התוספתא, יפה הבאת.