שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קמ״ט סימן ב׳

תשובה: אין השיעורין שוין למגע כותי ולבורא פה"ג. שהרי יין מבושל אין בו משום יין נסך, ואף על פי שלא נתבשל אלא מעט, ובשנתמעט ממדתו. ולענין ברכה, מברכין עליו בורא פה"ג. ולעיקר שאלתך, נראה שהביאך מה שכתב הרמב"ם ז"ל משם גאוני המערב ז"ל: שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי לנסך ע"ג המזבח, הרי כמבושל וכשכר, שאינו מתנסך. ומותר לשתותו עם הכותי. ואין דברים הללו מחוורין אצל רבותי' ולא אצלי. שהרי יין מזוג אינו מתנסך ע"ג המזבח, ואפי"ה יש בו משום י"נ, כדאיתא בפרק אין מעמידין (ד"ל ע"א). ואינו דומה ליין מבושל ושכר. שהשכר והחומץ ויין המבושל לא היו מנסכין אותו. וכמ"ש בגמרא (שם עבודה זרה דף כ"ט ע"ב), גבי חומץ שלנו ביד כותי בחותם אחד, שרי. דאי משום אינסוכי, לא מינסכי ליה. ושכר שלהם שאסרו, לא משום ניסוך אסרו. אלא משום קרוב הדעת נהגו בו איסור. ולא אסרוהו אלא בתוך ביתם ממש. אבל יין שנתערב בתוכו מעט דבש או שאור, מאין לנו שאינן מנסכין אותו? ואי משום דלדידן אסור לאכול, [אולי צ"ל: לנסוך], מה שאסור לנו אסור להם. שהרי לנו בדוקין שבעין פסולין להקרבה, ואילו בני נח מחוסר אבר יש להן, בדוקין שבעין אין להם. ולדידן יין מזוג פסול לנסכים ולדידהו לית להו. דיין מזוג יש בו משום יי"ן. ועוד: כל יין ששמו עליו, גזרו בו ואסרוהו. ויין שנתער' בתוכו מעט דבש או מעט שאור, יין הוא, ושמו עליו. שהכל קורין אותו: יין סתם. אבל המבושל, נשתנה שמו. והכל קורין אותו: יין מבושל. ומיהו, אם ערבו בתוכו דבש הרבה, או שנשתנה שמו, אין בו משום יי"ן. וזהו יינמלין שאמרו. ויינמלין הוא יין דבש ופלפלין. ומיהו, לפי הירוש' יש בו שליש יין שליש דבש שליש פלפלין. ומ"מ, לא שיהיה צריך שליש דבש ושליש פלפלין. אלא אם יש בו שליש דבש בלא פלפלין. נראה שהוא יוצא מתורת סתם יין. ולענין ברכה, מסתברא דלעולם מברכין עליו בפה"ג שהרי עילויין בו. ואפשר אפי' לענין קדוש, ואפילו מבושל שנתבשל הרבה. והדברים עתיקים. ויש בהם מן הקושיות ומן הראיות, ואין זה מקומם.