שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קכ״ט סימן א׳

אמרת: שמצאת לי שהשבתי בתשובה: דכל מה שכתב לה כך וכך זהובים, שוה קאמר. ואי אית ליה השתא מטלטלין שהיו לה באותה שעה, יש לה לגבו' מהן. ואני תמה: היאך אפשר שכתבתי כן? וזה לי כמה ימים שכתבתי: שאין ממש באותה מתנה שכותבין שם, מכמה טעמים. והאחד מהם: מפני שכל האומר: נתתי לה כו"כ זהובים, אם יש לו באותה שעה, קנתה. אבל אם אין לו, לא עשה ולא כלום. דלאו שוה קאמר. אלא דוקא. חדא: דפלוגתא דרב ושמואל היא בר"פ שבועת הדיינים (שבועות ל"ט ע"ב), דשמואל ס"ל: דדוקא קאמר. ונ"ל: דהלכתא בהא כשמואל. משום דכל רב ושמואל בדיני, הלכתא כשמואל. ועוד: התם (פרק שבועות הדיינים ל"ט) משמע: דר"א ורב אשי בהא כשמואל ס"ל. וזה לי כמה שנים שהשבתי כן למורי החכם רבי יצחק בר' אברהם ז"ל. ועוד נ"ל: דאפי' רב לא אמר: דשוה, קאמר, אלא בתובע ונתבע. שדרכן לשום. אבל נותן או מוד' מעצמו כו"כ זהובים לפלוני בידי, אפי' רב מודה: דדוקא קאמר. ולפיכך: בין נותן לאשתו, בין שכיב מרע, שאמר: תנו ק"ק זהובים לפלוני וכיוצא בזה, אם יש לו קנה. ואם לאו, לא עשה ולא כלום. וכמדומה אני: שאף הר' אלפסי ז"ל כ"כ בתשובה. ואולי כשכתב לה כו"כ זהובים מנכסי, ראית שאמרתיה. דבהא ודאי: כיון שאמר: מנכסי, או שוה קאמר, או שימכור מנכסיו, ויתן לה אותן זהובים. הא לאו הכי, מעולם לא אמרתיה. וצא ובדוק והודיעני.