שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קכ״ז סימן ג׳

תשובה: כך קבלנו מרבותינו נוחי נפש: דהלכה: דשמיט' כספים נוהגת בזה"ז מדרבנן. והפקר ב"ד הוה הפקר. ולפיכך: כל מי שלא התנה כן, ושלא כתב פרוזבול משמיט. ולפיכך: בכל מקום שנהגו כן, אף על פי שלא כתבו כן, אנו אומרים: מן הסתם תנאי היה ביניהם. וכדרב דאמר במס' גיטין (ל"ז ע"ב): שפותחים להם: כלום פרוזבול היה לך, ואבד? כגו זה, פתח פיך לאלם הוא. דכיון שידוע ביניהם דכל מי שלא התנה ושלא כתב פרוזבול, אסור לגבות חובו, דאפקעתא דמלכא הוא, דמסתמא דמילתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. אבל במקום שלא נהגו, ולא ידעו ששמיטת כספים נוהגת, לא שייך למימר ביה: לא שביק היתירא ואכיל איסורא. דהא ליכא איסור לדעתיה. ולפיכך: אין טוענין לא לו ולא ליורשיו, ולא לוקח ממנו. ולא עדיפי מגברא דאתו מחמתי'. ואפי' טען, אין מקבלים ממנו. אלא דנין כמשנתינו, ששנינו: הוציא שט"ח ואין עמו פורזבול, אינו גובה.