שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קכ״ד סימן ב׳

תשובה: ודאי אם רצו שלא להתענות ושלא לתת אות' צדקה, צריכין שאלת חכם. וחכם מתיר להם ע"י פתחים, או ע"י חרטה למאן דאית ליה: פותחין בחרטה. ובשאלת חכם מיהא מותרי', ואפי' שלא לתת הצדקה. דקי"ל כב"ה דאמרי: הקדש טעות אינו הקדש. ודוקא עד שלא באת ליד גבאי, הא לאחר מכאן, לא. וכדאמרי' בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ט ע"א): הרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה, ובטלה ברובא. דחנן כו'. אמרינן התם (פרק הנודר מן הירק): בתרומ' ביד כהן עסקינן, דלא מתשיל עליה. שאע"ג דאמר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, לא מענין זה אתמר, אלא לענין קנייה. ולא עוד, אלא אפי' הקדיש והפריש, נשאלין על ההקדש. והיינו פלוגתייהו דב"ש וב"ה. וחנן: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד. זר טמא שאכל חלב, והוא נותר מן הקדשים ביום הכפורים. ואמרינן עלה בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ד ע"ב): דלא קתני אלא מידי דלית ליה שאלה. ואקשי': הרי הקדש? ופריך הא אוקימנא בבכור. אלמא: הקדש דעלמא, אפי' הקדשי והפרישי, יש לו שאלה. ואם נשאל אחד מן החבורה, כל השאר באיסורן הן עומדין. ואין זה צריך לפנים. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, שאמרו, לא על הנודרין קאמר. אלא על הנידרין, או על הנודר, ועל הצדדין שנאמרו בגמרא בפ' ארבעה נדרים. ואין להאריך.