שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קכ״ג סימן ב׳

תשובה: דבר ברור הוא זה: שאין מזמנין עליו. דהו"ל כאוכל טבל גמור, דה"ז אסור בהנאתם דבר תורה. ואף על פי שנתנו לו את הככר במתנה, אינו מותר לו כמו שאמרת. אלא אדרבא: אסור הוא עליו. ובעיא היא בר"פ אין בין המודר הנאה (ל"ד ע"ב), אפי' בפורט לו ואומר: לו: ככרי עליך. ואסיקנא: דאמרי' התם: (פרק אין בין המודר הנאה ל"ד:) בעא מניה, רב חייא בר אבין מרבא: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מהו? ככרי א"ל, כי איתיה ברשותיה הוא דאסור? או"ד: עליך א"ל, עילויה שויתוה הקדש. א"ל: פשיטא דאע"ג דיהביה ליה במתנה, אסור. ומן הנראה מתוך שאלתך: שאתה מסופק על הנאת הזימון בלבד. אם הנאה, או דילמא: כיון דקביעות מקום מחייבתן לזימון, הוא אינו נהנה מהם, והם אינן מהנין לו. ואם זו ששאלת, אין צריך זהו לפנים. דכל זמן שהוא אוכל מככר, מזמנין עליו. כי הנאת הברכה אינה הנאה. דמצות לאו להינות ניתנו. וכבר ידעת: שהמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. והילכך: מזמנים עליו ומצטרף עמהם, אף על פי שהוא אינו יכול לאכול מככרם. כיון שהם יכולי' לאכול מככרו, ראויים הם להצטרף. וכמו שאמרו בריש ערכין (דף ע"א): הכל מצטרפין לזימון: כהנים לויי' וישראלי'. פשיטא. לא צריכא, דכהני' אכלו בתרומ' או בקדשי', וזר קא אכיל חולין. סד"א: כיון דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, לא ליצטרף. קמ"ל: אף על גב דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל, הילכך: מצטרפין. ומיהו, אם היו מודרין אלו מאלו, אינם מצטרפין. שהרי אינם ראויים להצטרף, ולאכול זה מככרו של זה, ולא זה מככרו של זה. וכדמוכח ההיא דערכין שכתבתי.