שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״כ סימן ב׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

תשובה: כבר ידעת: שקצת מגדולי הגאונים ז"ל החמירו בדבר זה, שלא להתיר הנדרים. וכן לא היו נזקקין לעולם להתיר השבועות. ואיני צריך להאריך בדבריהם, שכבר ידעתם. אבל דורות אלו, כבר נהגו כל הגאונים ז"ל: להזקק להתיר הנדרים והשבועות. ומה ששנינו בפרק ואלו מותרים (נדרים דף כ' ע"א): ובכולן אין נשאלין להם. ואם נשאלו מחמירין להם ועונשין אותם. לא אמרו אלא לאותן שנדרו בהערמה. כגון: נדר בחרם, ואמר: לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וחבריו השנויי' שם (פרק אלו מותרים). ולפיכך: מחמירין עליהם לפתוח להם פתח ממקום אחר. ועונשין אותם, לנזקקי' קאמר, כדאיתא עלה בגמרא (פרק אלו מותרים). ולא לנזקק לאלו, אלא לנזיר שעבר על נזירותו, ובא לישאל. והילכך: אם באו לישאל, וראית שיש לחוש שמא יפרצו ויעבורו, תחמיר להם הענין כמשפטו. שבעון נדרים בניו מתים. וכיוצא בדברים אלו צריך לומר להם, כדי שלא יהיו רגילין בכך. ואח"כ הזקק להם, ותתיר כהלכה בפתחים.
נחלת הכלל · St.Petersburg, 1883

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הרשב״א חלק ד, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.