שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קי״ט סימן ג׳

תשובה: תמה אני אם יאמר כן שום אדם, כ"ש שיאמר כן מי שנק' מגדולי המורים. שהרי יש כאן כמה שגיאות, לא יטעה בהן אפי' אחד מן התלמידי', מכמה טעמים. חדא: שלא מצינו שהתקיעות יש בהן קבלה בין התוקע להשמיע ולהזהיר, בין השומעים. ואם מפני שהדליק' בעצמה היא קבלה ואחר ההדלקה מיהא אסור למדליק, (ו)לא היה להם לתקן ההדלקה בשלישי, אלא לצלות דג קטן ולהדביק פת בתנור, ושוהה כדי להדליק. שכל המדליק אסור לאחר מכאן לצלות ולהדביק פת בתנור. ולדברי המורה הזה שאמרת: התקיעות היו הפוכות. שהצולה מקדים והמדליק מאחר. וכל מי שיש לו מוח בקדקדו, יראה שדבר זה בטל. ולא אמרו אדם מעולם. שהתוספתא לא אמרה כן, אלא מפני שהן עושין ההדלקה אחרונה לכל. שכן שנינו (תוספתא סוכה פרק ד' הלכה ו') מאימתי הוא נכנס: משימלא לו חבית של מים ויצלה לו דג וידליק לו את הנר. כיצד שלש להבדיל בין קדש לחול: חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לראש הגג [ה]גבוה שבעיר. החל לתקוע, מעבירין תבשיל מגבי כירה וטומן מיחם ומדליק לו את הנר. גמר מלתקוע, אפי' מיחם בידו, אינו טומנו, אלא מניח בארץ. נר בידו, אינו נותנו על גבי מנורה, אלא מניחו בארץ. חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג, ויורד ובא לו. אלמא: לאו משום שתהא הדלקה קבלה. אלא משום שהיא באה בסוף התקיעות לדעת התוספתא. מיד היה חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג ויורד. וזה מבואר. ועוד: שלא אמרו: גמר להדליק, אלא גמר מלתקוע. והוא כמו שאמרו בברייתא שבגמרין שבת (ל"ה ע"ב): שוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. ותוקע ומריע ותוקע ושובת.