שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קט״ו סימן ב׳

תשובה: לא שנא גלימא, ולא שנא גלימות. וכולהו פירא הוו למכסה בהו, פעם בזו פעם באחרת. ותדע: דאם איתא, ליפלוג וליתני ולימא: וה"מ חדא, אבל טפי ילקח בהן קרקע חוץ מחדא. ומ"מ, מה שאמרת: שאלו מכרתן והבעל מוציא מיד הלקוחות, ילקחו בהן קרקע. ואם מת הבעל בחייה, שיהיה אותו קרקע ללוקח. זה אינו. שהקרקע הזה לא היה מעולם של אותו לוקח. דמי מכרו לו? ומקח הגלימות כבר נתבטל, וקרקע זה נכסים אחרים הם. ואיברא, שאילו מכרה האשה וקרקע של נכסי מלוג בחיי הבעל, והבעל הוציאו מיד הלקוחות, ומת הבעל בחייה, חוזר הוא ללוקח. שקנאו מכבר מן האשה וכמ"ש בירושלמי מכר הוא ומתה היא, הוא מוציא מיד הלקוחות. מכרה היא ומת הוא, אינה מוציאה מיד הלקוחות. למה זה דומה: לאב שמכר נכסיו בחיי בנו, ומת בנו, שאינו מוציא מיד הלקוחות. וה"ה והוא הטעם לגלימא וגלימות. שאם מכרתן והוציאן הבעל מיד הלקוחות, ומת הוא בחייה שהלקוחו' חוזרין וזוכין בהן.