שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קי״א סימן ב׳

תשובה: שורת הדין: כל שקדם א' ופתח חלונותיו על רשות הרבים, קדם וזכה. וחבירו שבא לבנות כנגדו, עליו להרחיק עד ד"א, כדין החלונות. וזה שבא להאפיל, אינו רשאי. ומה שבא מכח חזקה: מפני שראתה רחל ולא צעקה, ומדרב נחמן דאמר (בב"ב ס' ע"א): אין אדם עשוי שסתומין אורו בפניו ושותק, אנו כך קבלנו מרבותינו נוחי נפש: שאין הדברים אמורים אלא בבא מחמת טענה. כלומר שטוען: קניתי ממך או נתת לי במתנה בפי'. אבל שלא בטענת מכירה ומתנה, אלא בטענת סבלנות, אינה חזקה. וכדתנן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א ע"א): כל חזקה שאין עמה טענה. וכדמוכח נמי בהדיא בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ע"א) גבי: מתני' דמרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה. ומ"מ, מקומות יש שהפותח חלונותיו לרשות הרבים אינו פותח על שלו, אלא הרשות שהוא למלך. שכל הדרכים של המלך הם, וכך הוא בחוקי הממלכה. ואין לאדם בהם זכות אלא במה שהוא חק המלכות. ויש מקומות שנוהגין בחק המלכות שיכולים להוציא זיזין על הרשות הרבים מצד זה ומצד זה, שיעור ידוע. ומניחי' באמצע דרך מגולה. עד שיש מקום שזה מוציא מכאן בשליש רוחב הדרך וזה מוציא כנגדו על שליש רוחב הדרך. ומניחין אויר פנוי באמצע שליש הדרך. וכל שיש בו מנהג, הכל הולך בכיוצא בזה אחר המנהג. לפי שבכל כיוצא בזה דד"ד. ולפיכך אם יש מנהג הכל הולך אחר המנהג. אין שם מנהג, הדין עם רחל.