שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ד סימן ב׳

תשובה: השבת אבידה מצוה, ואפי' בשבת, אלא אם הוא דבר אסו' בטלטו' וכל שמותר בעשייתו, כ"ש הדיבור בו והכרזתו. שאין בדברים שום איסור, אלא משום שנראין כעובדין דחול, וכתיב: ממצוא חפצך ודבר דבר. וכאן חפצים המותרים הן. ולא עוד, אלא אפי' כלים שהשבת גופן אסורה בשבת, מותר להכריז: מי שישנה בידו שישיבנה לבעלים. לפי שכל שיש בדבורו מצוה, מותר. וכך אמרינן בפרק שואל (שבת ק"נ ע"א) ממצוא חפצך: חפצך אסורי', חפצי שמים מותרי' דרב חסדא ורב המנונא אמרו: חשבונות של מצוה מותרין לחשבן בשבת. ותנא כו' משדכין על התינוקו' ליארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ותניא (שבת קנ"א ע"א): אין מחשכין על התחו' להביא בהמה. היתה עומדת חוץ לתחום, קורא לה והיא באה.