שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ב סימן ג׳

מסתברא: שמותר. דכלי הוא. וכל כלי ניטל לצורך גופו ואפי' כל שמלאכ' לאיסור. וכ"ש זה, שאינו אלא כאחד מספרי החכמה. דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחושת בעט ברזל, לכתוב בספר. ואי משום גזרת סלוק הלוחות וחזרתן, מאן לימא לן שיהא אסור? ומאי שנא ממטה גלגלניתא (שבת מ"ז ע"ב), דשרא רב חמא ורבא בריה ברפוי. דקי"ל כרשב"ג: דאמר במלבנות המטה וסופי המטה ולוחין, אם היה רפוי מותר. ואי משום בונה הא קי"ל כב"ה דאמרי: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, כדאיתא בביצה פ' י"ט שחל להיות בשבת. וכ"ש שאם מתוקן ועומד, שאין לחוש ברפוי שמא יפרק ויחזיר. כמו שאין חוששין למטה גלגלניתא. ואפי' למאן דאסר משום חשש דשמא יפרק ויחזיר. ומנרתא דחליות, דאסרו בשלהי פרק כירה (ומ"ו ע"א) אפי' לטלטלה, ההיא ברפויה ואינה רפויה. וכבר נתחבטו בה כל הראשונים, ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא. והר' אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות, לומר דאתייא כמ"ד יש בנין כלים, וב"ש היא. ולית הלכתא כוותיה.