שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק׳ סימן ב׳

תשובה: כשהן מעמידין בשרף, אין מעמידין אלא בשרף הערלה, וכמו שאמרת, וכמו שכתבתי אני. דאי לא, (היו) [לא היו] אוסרין גבינה הכותים כדעת רב נחמן. דלא גרע מספק ערלה. ומיהו, באיסורי הכותים החמירו. ועילה מצאו להתרחק מהן, ועשו ספקן כודאן. וכן המדה נוהגת בכל מה שאמרו שם באיסורי הכותים. שהרי המורייס יש מהן בלא יין. ואפי' תמצא לומר: שנתנו לתוכו יין, אין כאן אלא איסו' של דבריהם, דסתם יינם. וא"כ הו"ל ספק בשל דבריהם. ושורת הדין ספקא דרבנן לקולא. וכבשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ, פי': כבשין שדרך מקצת בני אדם לתת לתוכם יין. ויש מי שאינו נותן. ואפ"ה אסרום, ואף על פי שהוא ספק בשל דבריה'. וגבינת בית אוניקי לר' מאיר, שאסורה בהנאה (ע"ז כ"ט ע"ב), מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. ואף על פי שאין מעמידין אותה בודאי בכך. שהרי מעמידין אותה בדברים אחרי', ואפי' משל היתר. וכן כולם.