תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק רפ״ח סימן א׳

דין חרמי ציבור לרמב״ן ז״ל: *בקיעי עירנו ראיתים רבים שנהגו תדיר להסיע על קיצתם ולהחרים ולהשביע וכשנמלכין להתיר ש״צ עומד ואומר הותר החרם. תחלה יש לי לומר שהיתר נדרים כגון זה פורחים באויר ואין להם על מי שיסמוכו בגמרא. וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותו שנוהגים לומר בר״ה וביוה״כ כל נדרי ובא מעשה לפני הגאונים ז״ל ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהם ובהלכות ר״י אבן גיאת ז״ל ור״ת נמי כתב בו בזה הלשון כולהון איחרטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר עצמו בחרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות ועוד דהלכתא כרב פפא דאמר צריך לפרוט הנדר. וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול שאמר וקהל דמחרים על דבר ונתחרטו כי ילכו אצל חכם ויתיר להם החרם כמו שעושים בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז״ל. והם במנהגות קצרים וארוכים שהדרך הארוך עלינו שלא להתיר חרמי ציבור אלא ע״פ חכם כלומר יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות ובחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ושאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי הראשונים והם פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכים לפני ולפני ולפנים, ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרתם אלא כגון שגגות של ציבור ונדרי טעות זהו לשונם. ויראה לי כגון ד׳ נדרים שהתירו חכמים שהם צריכים לפתוח להם ממקום אחר אבל לשאר נדרים וחרמים ושבועות לא עלה על דעת. וכן תמצא כתוב בתשובה לרבינו סעדיה גאון. והגאונים אסרו עליהם מפני שהחרם סתם ומשמעות הדבר לנדרים הקיימים לפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהיתר זה שאר נדרים וחרמים ואין ההיתר מועיל להם בענין זה כלל מפני טעמים הברורים שפירש ר״ת ז״ל. ופירוש חרטה דמעיקרא שאמר הרב ז״ל לומר שצריך להתחרט על שנדר מתחלה הא אילו רצה בנדרו ומכאן ואילך רוצה בהיתרו אינו חרטה למדוה ממה שאמרו בעית נדור וכו׳ כמו אילו היה לב זה עליך היית נודר. ואם לא תאמר כן אין נדרים. ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשיו נהגו להחרים ולהשביע ע״ד המקום וע״ד הקהל וה״ל עד״ר וקי״ל נדר שהודר עד״ר אין לו הפרה לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות (כ״ט) וליטעמיך על דעתי וע״ד המקום למ״ל אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו אלמא כל ע״ד המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והנני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר. הוא סובר כשאנו אומרים בגמ׳ עד״ר אין לו הפרה דוקא כשאמר בפירוש עד״ר והטעם לפי שאין אותם רבים ידועים כדי שיהיו מתחרטים בשעה שרוצה להתיר נדרו ותהא דעתם מסכמת בהיתר ואע״פ שהסכימו מתחלה באיסור לפי שאין הרבים עשויין להתחרט ולחזור בהם ממה שהסכימו עליו, אבל אם נדר עד״ר ידועים והסכימו כולם בהיתר יש לו הפרה ולא עוד אלא הן עצמן מתירים בלא פתח היתר ובלא חכם הואיל והושוו כולם להתיר הנדר, וכן ראינו שפשט במקצתם מנהג זה שהיחיד נמי נשבע ע״ד היחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלה נוהג היתר בנדר שלא ע״פ חכם. וכן מה שאמרו בגמרא במסכת שבועות ע״ד המקום אין לו הפרה המתיר היה סבור דדוקא בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב״ה מסכים לבטל אות אחת מן התורה לעולם אבל בדבר הרשות כשהסכים לאסור מתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשיו צריכים להתיר לצרכם יסכים. נמצאת למד לפי מדה זו שע״ד הקהל משמש קולא וחומרא, חומרא שאם בקש אחד מהם להתיר לעצמו ע״פ חכם בפתח וחרטה גמורה אומר לו והלא ע״ד הקהל נשבעת וע״ד רבים אין לו הפרה לפיכך כל זמן שנשארו בהם רבים שאין דעתם בהיתר אין לו היתר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאיסורא. קולא שאם הסכימו כולם להתיר אין צריכים חכם ולא כל דיני פתחי נדרים אלא אומרים בהסכמתם הותר הנדר ומותר. זהו דעת המורה הזה שהנהיג להתיר חרמי ציבור בענין הזה. ואילו היו שומעים להחמיר ודאי שהדברים רחוקים מן הדעת ועמוקים מן השכל ומוקצים מחמת איסור מן המחשבה, שהרי רש״י ז״ל פירש נדר שהודר עד״ר כגון שהיה ברבים והדירו על דעתם וכן מציגו בתשובה לרבינו האי גאון. ועל זה פסקו בגמרא דנדר עד״ר שאין לו הפרה אף אותם הרבים עצמן אין יכולים להתיר. וכן משמע מדאמר עלה וה״מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר ע״ד אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כוותיה. ודאי על דעתם אדריה וטעמא משום דבר מצוה הוא הא לדבר רשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו אנשי העיר להתיר אין מותר. וכן פירש ר״ת ז״ל בתשובה והוסיף ואמר כי מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון דע״ד נשבע דמנ״ל שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא״ת יהיו נשאלין אלו, למיסר ניהליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה, הלכך אין חרטתם חרטה להתיר לו, ועוד הראה פנים לדבריו. וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדרים ולא התירו להם כשאמר להם ע״ד הקהל. הא למדנו שאין הנשבע עד״ר הללו מתיר שבועתו על פיהם ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה וע״פ חכם. וכן היחיד שנשבע ע״ד היחיד אינו מתיר שבועתו ע״פ אותו יחיד אלא ע״פ מומחה או שלשה הדיוטות וכדין שאר נדרים בפתחיהן. ואומר אני שהאומר ע״ד פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר ע״מ שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמיעה בטל הנדר, קיים או שתק נתקיים הנדר. ומנא אמינא לה דאמרו בגמרא כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת ולפיכך נתנה תורה רשות לבעל בנדרי אשתו שאם הקים הוקם ואם היפר מופר אלמא כל האומר ע״ד פלוני אני נשבע אם היפר אותו האיש מופר ואם הקים הוקם כדין הבעל ודוקא כשהיפר מיד בשעת שמיעה אבל שתק הוקם הנדר מיד. ואע״פ שנתנה תורה (רשות) לבעל זמן בשתיקה אותו יום גזירת הכתוב ליתן לו להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין הדין זה נוהג באחרים. תדע שהרי שנינו נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון דנתגרשה ויצאה מרשותו נתקיימה מיד אע״פ ששבועתה ע״ד בעלה נדרה. זה דין אמת ומשפט שלום. אבל מהני שהרבים שומעים להקל ולא להחמיר ועוד שיש להם עכשיו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות להתיר נדריהם בענין זה, אומר שאין עיקר כל הנדרים והחרמים שלהם אלא ע״ד זה ולזה הם מתכוונים כשהם אומרים ע״ד הקהל וכאילו אמרו בפירוש הוא אצלם, מ״מ אפילו כדברי כל המקילים צריכים הציבור שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר וע״ד אנשי העיר הא אילו התירו מקצתם כדרך היתר שלהן אינו כלום ואפילו ע״פ חכם ובחרטה גמורה אינו מותר מפני שהוא עד״ר שאין מפירים לו כמו שביארנו וכ״ש שנהגו מקצתן קלות ראש בדבר שאינו רשאי להתיר, אלא עונשים אותם כדתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימים שנהג בהן היתר ומחמרינן עליה דלא פתחין ליה בחרטה וב״ד דמזדקקי ליה לא עביד שפיר ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה וכו׳ כדאיתא פרק אלו מותרין. כתב הרמב״ם ז״ל בלשון הזה כל ב״ד שנזקקין לזה ומורים בזה ומודיעים לאלה שמזלזלין בנדרים שאין חייבים מן התורה או שיורה להם להקל או שיפתחו להם מנדין אותו הב״ד ההדיוט וכ״ש אם היה נדרם גדר או סייג לתורה או לדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגיטין וצריך לפרוט הנדר משום אסורא, ואמר בירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווחנא אתא לגבי דרבי יודן בר שלום א״ל אשתבעאי דלא מרווחנא א״ל ובר נש עביד ליסטותיה, לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם. וא״ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירים ברצונם אפילו לדבר איסור נמי כן, שגו בדבריהם וכי מיכנפי אינהו למישרא איסורא תהא הסכמתם כלום ועוד הא איכא ע״ד המקום שהוא מצטרף לדבר אפילו לדבריהם. ואם יאמרו שלא נזכר ע״ד המקום אלא בשבועה שהשביע משה לישראל לפי שאותה שבועה נעשית במצותו אבל בשבועות וחרמות שלנו אין מצטרף א״כ למה הנהיגו האבות לזכור בכלל חרמי הציבור ע״ד המקום אלא שהוא מסכים עמהם הוא יסכים על ידינו לעשות הטוב בעיניו, אמן: