תשובה נראה לי מעיקר הדין שהדין עם ראובן הנתבע, ולא מהאי טעמא דקאמר דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו דאין זה נאמן לפטור עצמו אלא משום דכל ששהה שלשים יום אין ודאי נפל ואפילו לרשב״ג דהא לא קאמר כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל אלא הכי קאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי וכדאמר פרק החולץ (יבמות דף לו:) במת תוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה לכהן ואפילו חליצה לא בעי כי היכי דלא תיפוק מתותי בעלה וכדכתב הרי״ף, וכל שכן שאף אנו נאמר בלאפוקי ממונא ואילו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שטר אלא אם כן ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו להביא ראיה אבל כאן הבעל זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שיחזיר אם כן כל מה שאומר שאין ולד של קיימא עליו להביא ראיה דאע״ג דמת תוך שלשים יום ספיקא הוי כדאמרן ואפילו מת מעצמו ולא נפל מן הגג ולא אכלו ארי, ואע״ג דאמר אביי פיהק ומת ד״ה מת הוא לא קי״ל בהא כאביי אלא כרבא דאביי ורבא פליגי, וזוהי דעת הרי״ף שלא כתבה לההיא דאביי, וא״נ איתא לדאביי כבר כתב ה״ר זרחיה הלוי ז״ל דדוקא פיהק ומת שזה הוכיח שהיה בן ריעותא אבל חלה ומת הרי הוא שאכלו ארי:
תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק י׳ סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw 1883
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.