שו״ת הר״ן · חלק מ״ה סימן ג׳

ובפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט) נמי אמרינן מכריז ר' אבהו בקסרי (ג) קרבי דגים ועוברין נקנין מכל אדם חזקתן אין באין אלא מפלוסיא ואספמיא אלמא אף על פי שאפשר להם לבא ממקום אחר אנו סומכין על המוחזק ואף כאן לפי הנשמע והנבדק שם חזקתן של אלו שהם כשרים לפי שנודע בודאי שבאו טלאים מלוחין מותרים ממיורקא"ה ולא נשמע מעולם שבאו שם טלאים מלוחים ממקום אחר ואינם מצויין כלל בכל אותן הארצות (ד) וכבר כתבו בשם רש"י ז"ל שהיה למד מדאמרינן בפ' גיד הנשה (חולין צד) חיתוכא דנכרי מידע ידיע שמותר לשלוח ירך מנוקרת לחבירו על ידי נכרי בלא חותם כלל דחיתוכא דנכרי מידע ידיע וחיתוך זה שהוא של ישראל ראייה דכשרה היא לפי שאין דרך הנכרים לחתכה כך, ואף כאן כיון שאין רגילין הנכרים למלוח בשר כזה משמע דשרי דחזקה של ישראל היא לפי שלא על גוף הדבר בעצמו אנו הולכין אחר הרוב אם הוא מותר מצד עצמו או אסור אלא אפילו על דרך התיקון הנמצא בו אנו הולכים אחר הרוב, וכדתנן במסכת מכשירין (פ"ב מ"ט) ומייתי לה בפרק גיד הנשה (חולין צה) אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים ואם מבושל הוא הלך אחר רוב אוכלי בשר אלמא אפילו רוב טבחי ישראל שחזקת בשר זה שהוא מותר אנו אוסרין אותו מחשש בשולי נכרים מפני שאנו הולכין אחר הרוב בבשולו ואף כאן יש לנו לילך אחר הרוב ואע"פ שאינו מגופו אלא מפני מליחתו. ולפיכך נראה לי שהבשר הזה מותר: