שו״ת הר״ן · חלק ל״ב סימן ב׳

ועתה כשרוצים אמה וקרוביה להשיא את היתומה לאחד מכמה נכבדי הארץ אשר תבעוה והם שואלים רשות מהקרוב הנזכר דוחה אותם מיום אל יום ומחדש לחדש זה לה ארבעה חדשים והנערה ואמה בוכות ומתמרמרות על הדבר ההוא אשר עשו להן. לכן אדוננו תודיענו אם יש לנערה שום היתר בעולם הן ע"פ חכם בפתח וחרטה מעיקרא ואי אמרינן שזאת הנערה היתה מוטעת מכמה צדדין, האחד שהיא לא הבינה בכל מה שכתוב בלשון השטר וזה ודאי מאחר שהנערה ואמה כפרו מיד אחר מעשה שלא שמעו שנזכר הקרוב ההוא בשטר, ועוד אחרת דמילתא דמוכחא ואומד הדעת הוא שאלו הנשים לא נתכוונו רק לשמרה ממי שאינו הגון לה וראיה דמוכחא מלשון השטר דאמר שמא יקומו אנשים ויתנו לי וכו' ולהגון לה נמי לא נתכוונה לשבת עגונה כדאמרינן (כתובות סד) אשה יצרה מבפנים כו' ורוצה אשה בקב ותפלות וכו'. אם נחוש לנדר ולאיסר שלא להתירו מאחר שהוא על דעת המקום ואין לו הפרה מדאיתא שהשביע משה לישראל. כבר כתבו לנו רוב הגדולים והרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו שלא נאמר התם אלא בקיום התורה שדעת המקום לאסור ולא להתיר אבל בשאר שבועות כשם שמצוה לאסור כך מצוה להתיר. תדע לך דהא נודרת ליתומים על דעת המקום הוא ככל שבועה שב"ד משביעים ואפי' הכי לא חששו להתירה אם לא דאדרוה על דעת הרבים וכו' והואיל וזאת על דעת רבים הואי וקי"ל דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לעולם לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דלא אישתכח דדייק כוותיה. בנדון שלפנינו מסתפקא מילתא אם הוא לדבר מצוה אי לאו דק"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה: