שו״ת הר״ן · חלק ל״א סימן ד׳

ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנה שעשה אנשלמה הנזכר לבנו הנזכר מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זו קודם שנתנה האשה הרשאה מכתובתה. ואולי יבא בזה ב"ד ויחוש דבכי ה"ג נתחייבה האשה שבועה לפי שכל שבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה וזו שלא נשבעה הפסידה מפני שאין אדם. מוריש שבועה שנתחייב. בה ולא למכרה לאחר. אני רוצה לבאר דליתא כלל דלא קרינן נתחייב שבועה בבא ליפרע מלקוחות, דדווקא ביתומים הוא דאמרינן הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה (ב) אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסיו לאחרים לא קרינן ביה נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין, וכ"כ הרמב"ן בפרק כל הנשבעין (ג) ולא. עוד אלא שבכתובות שלנו שכתב בהן נאמנת בין ממני בין מהבאים מכחי דעתי מסכמת שאפילו מת הבעל בחיי האשה ואח"כ מתה האשה בלא הדרה ולא שבועה דהוה ליה כמת לוה בחיי מלוה אפ"ה לא הפסידה משום דלא מקלינן תרי קולי קולא דאבא שאול דאמר דאין נאמנת מועיל לגבי יתומים וקולא דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. הלכך לכתחלה עבדינן כר' אלעזר דאמר התם בפרק כל הנשבעין (שבועות מב) יורשין נשבעין ונוטלין וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל בשם חכמי נרבונא"ה הגדולים ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בפרק הכותב. ודברים הללו תלויים בדקדוקי הלכות וידעתי שאינן מבוארין כל הצורך מתוך דברי אבל יתבארו למבין עם מה שכתבתי: