שו״ת הר״ן · חלק ט״ו סימן א׳

שאלת בחור אחד שמו בלשונם אבונגדא"ה דיבלאני"ש נשא אשה בת אחי אביו שמו אנראוב"ן דיבלאני"ש היו שניהם מאישטלרי"ק ובעת נשאה היה צעיר הגוף עדיין לא בא באנשים והיא גבהה קומתה, אם לסבת זה אם לסבת אמות הילדים ואם לשתי הסבות יחד נפלה מריבה בין שניהם ורב זמנם היו במסתיר פנים מיום נשאו זה לזה ולפעמים קרוביהם היו משלימים בין שניהם ושבו לכסלה ולשלומים למוקש כפי המדומה מיד הבחורה בסבת המריבה, והבחור זה ימים ללראותו למריבותיה והיותו חושש פן אוהביה יפתוהו ויוכלו לו לגרשה נשבע לבלתי יגרש אותה זולתי בהסכמת שלשה אחד מהם אנבוגודא"ה איצ"ק אשר הוא היום בארץ מרחקים ועוד אסר עצמו בכל פירות שבעולם חוץ מפת ומים אם יגרש שלא ברשות הנזכרים. ועוד שב לעשות ככה פעם אחרת ותלה שבועתו ואיסורו באחרים או בקודמים כפי אשר תראה רבינו בשטר קבלת העדיות שיש בידו מזה עד שאחד מן העדים שהיה במעמד השבועה והאיסור היה מעיד שאמר באיסורו שכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת, וכן לעולם. אבל הבחור מכחישו מזה, לפי האמור בעת פתוהו לגרש ונתפתה הסיתוהו וניסת קירקשו בזוזי ונתרצה. ואותן שתלה לו נדרו בהם כבר נתנו לו רשות זולתי אנבוגודא"ה איצ"ק לפי שהוא רחוק רחוק מי ימצאנו. בא לישאל על שבועותיו ונדריו ורוצה לגרש. על זה יושבי על מדין ישבו למשפט ורבו הספקות. מהם חוששין להתיר השבועה לפי שהיתה לפני רבים ועל דעת רבים דקי"ל דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה והכא מאי מצוה איכא אדרבה השבועה היתה לדבר מצוה שלא לעבור על דברי חכמים שדרשו מדברי הקבלה ששנאוי המשלח מדכתיב (מלאכי ב:טז) כי שנא שלח לפי שזו אשתו ראשונה היא שמזבח מוריד עליו, דמעות וכדאיתא בשילהי גיטין (דף צא), וכל הנשבע לדבר מצוה אין לו הפרה וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין לה) וצריך לפרוט את הנדר ואמר רב פפא משום איסורא, ואפילו נשבע שלא לעבור על דברי חכמים אין לו הפרה וכדמוכח בירושלמי מההוא בר נש דנדר דלא מרווחא. אלו הן החששות שחששו בענין היתר השבועות ולענין האיסורין אין מקום להתירם שש. עד שיחולו והוא אחר נתינת הגט: