תשובה התמיה הראשונה אינה תמיה דהתם איירי בשמת העבד ומי יתפוס. ובפ"ד דחובל ומזיק שהעבד חי כתב ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שתי הקושיות חזקות וכבר קדמוך הראשונים ומסתמא עמדת על דבריהם ומי אני אשר אבוא אחריהם יש מי שכתב שהכל הוא לפי המשנה הראשונה אבל לפי משנה אחרונה אין שם ימים חלוקים לעבד ולרבו. ויש מי שדחק אותו לומר דכל שקלא וטריא דפרק השולח והברייתות הכל לפי משנה ראשונה דלא קי"ל כוותה ולפיכך העלו דכל זה איירי בשפחה דאפילו לפי משנה אחרונה יש לה יום ולרבה יום ואכתי קשיא דבשלמא בדברי התנאים אפשר לפרש דהא דקתני עבד היינו שפחה אבל בדברי הפוסק אין נכון לומר זה ואפילו לרבינו שדרכו לתפוס לשון הברייתות כיון שאין הדין צודק בעבד כלל אלא בשפחה הוה ליה לפרושי ולפיכך אית לן למשכוני נפשין לתרוצי דברי רבינו אחר בקשת המחילה מהראשונים נ"נ והוא כי רבינו ז"ל העתיק לשון שתי הברייתות בפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ומפרשים לה ראוי ליתן ואין לו ותניא נמי נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והא דלא תני הכי בקמייתא משום דקא מכליא קרנא כדמתרץ בגמרא. ואיבעיא לן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ודוקא במי שיצא לחירות לגמרי כגון המקדיש או המפקיר עבדו איבעיא לן אבל במי שחציו עבד וחציו בן חורין לא קא מבעיא לן דפשיט שיש לו קנס שהרי אין זה מעוכב גט שחרור אלא מעוכב ממון והוא ורבו שותפין בו. ומאן דאתי למפשט מהך ברייתא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דתרווייהו מעוכבי שחרור נינהו מאי לאו לפי משנה אחרונה ושמע מינה יש קנס לעבד ושקיל ליה אדון ודחינן דמשנה ראשונה דלית ליה כופין ואדון גמור הוא בחציו ולפיכך חצי קנס לרבו ולפי זה הך ברייתא נמי דקתני נגחו שור יום של רבו לרבו יום של. עצמו לעצמו לפי משנה ראשונה נמי היא אבל סובר רבינו דהוי מצי לדחויי לעולם כמשנה אחרונה ולעולם לא תיפשוט מינה דיש קנס למעוכב גט שיחרור דאנא נמי לא מבעיא לי אלא במעוכב גט שחרור לבד אבל למי שחציו עבד וחציו בן חורין פשיטא לי דאית ליה קנס והא דדחי ליה ואוקי לה לפי משנה ראשונה לפי סברת הפושט שהיה רוצה להשוותם דתרווייהו נקראו מעוכב שחרור והכי קאמר אפילו לפי סברתך לא תפשוט מהכא אבל לדידי שתי הברייתות כפשטייהו כפי משנה אחרונה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין יש לו קנס ואין זה מעוכב גט שחרור אלא מעוכב ממון ויש לו קנס וכל זמן שעדיין לא כפו את רבו לכתוב לו גט שחרור יש לו יום ולרבו יום ולפיכך פסק רבי שתי הברייתות דהלכתא נינהו. שור שהמית את מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ראוי ליתן ואין מי שיקחנו שור שנגחו ביומו של רבו הרי הוא של רבו ביום של עצמו הרי הוא לעצמו כל עוד שלא כפו את רבו לכתוב לו גט שיחרור ואם היה מעוכב גט שיחרור ויצא לחירות לגמרי כגון המקדיש או המפקיר את עבדו שלא נשאר לו בו זכות ממון בעיא ולא איפשטא ואי תפס לא מפקינן מיניה כך נ"ל לפרש הסוגיא לדעת רבינו. ודרך זה ראיתי לו במקומות אחרים ובעל מגדל עוז האריך הרבה וחוץ מכבודו לא ירד לסוף הקושיא שיש בדברי רבינו אבל בעל מ"מ ירד לסוף הקושיא בהלכות נזקי ממון ובהלכות חובל ומזיק והעלה בשם הראשונים נ"נ דעבד השנוי כאן היינו שפחה ואני בעניי יגעתי לתרץ שיהיה דברי רבינו לפי משנה אחרונה ועבד ממש דוק ותשכח:
תשובות הרדב״ז חלק ו · חלק תתתתתרמ״ט סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ו, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.