תשובות הרדב״ז חלק ו · חלק תתתתתרל״ט סימן ב׳

תשובה במערבא מימנו אנגודא ולא מימנו אשמתא ובאושא נמנו וגמרו שלא לנדות את הזקן וכיון שראובן חכם אפי' שמעון בעצמו לא היה יכול לנדות לכבודו כ"ש תלמידיו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' ת"ת וז"ל וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו וכו' ומשמע דוקא לעם הארץ יכול לנדות על שהפקיר בו אבל לת"ח שכמותו ושוה לו אין יכול לנדות וכן כתב הרב רבינו אברהם בנו של הרב בתשובה וז"ל בסוף תשובתו ולפי זה אין לחכם או לנשיא לנדות ת"ח אחר שהפקיר בו כמו שינדה אחד מעמי הארץ שהפקיר בו והא דאמרינן בגמרא ת"ח מנדה לכבודו ונדויו נדוי דוקא לע"ה כאשר פירש אבא מארי ז"ל בהלכות ת"ת אבל ת"ח שהפקיר בת"ח אחר חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד התורה חוץ משניהם יעיינו בטענותיהם וייסרו החוטא מהם בדברים ויגערו בו כפי חטאו ויכניעו אותו לבקש מחבירו מחילה ויפייסו הנעלב כדי שימחול בדרך כבוד לשניהם ובצנעא ולא בפרהסיא בפני עמי הארץ עכ"ל. ודברים של טעם הם כי למה יותר לו להעניש את החכם כמותו בעונש נדוי דחמיר טפי מפני זלזולו יבקש את דינו וב"ד יעיינו בדינו להענישו אבל אינם רשאין לנדותו וכ"ש שלא יבאו תלמידים שעדיין לא הגיעו לנדות לכבודם איך ינדו לכבוד רבם וכן נראה ממה שכתב ריב"ש סימן ל"ג וגם לא הגיעו למנות אותם פרנסים על הצבור וכיון שאינם יכולין לנדות לכבוד עצמם אינם יכולים לנדות לכבוד רבם. ונראה ברור שאם הרב לא הקפיד על הדבר ולא רצה לנדות לסיבה מן הסיבות לא היו התלמידים רשאין לנדות אדרבה מחזי כאפקרותא. כללא דמילתא אין נדוי התלמידים נדוי וראוי להענישם על שנידו מי שאינו חייב נדוי ומ"מ אם נדו בהוראת ת"ח אנוסין היו על פי ההוראה ופטורים אע"פ שטעו בעלי ההוראה. וגרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריא שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר' בון שלח אמר ליה עדיין ירמיה לא שב מדעתו ובקש לנדותו והוה רבי חייא בריה דרבי יצחק עטושיא יתיב תמן אמר ליה שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם וחבריו אמר ליה דוגמא השקוה וכירבעם וחבריו עשה ונדון אלין לאלין וחשון אילין על אילין וצריכין משתריא אילין מן אילין ע"כ ובודאי מתוך הכעס נדה רבי ירמיה שהדבר ברור שלא עשה רבי יעקב כירבעם וחבריו ואפילו הכי חששו ואצטריכו היתר אלו מן אלו משום חומרת הנדוי אפילו שהיה על חנם: