תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתת״ק סימן ב׳

תשובה הנה בדקתי בכל הספרים ויש בידי הספר שהוא מוגה מספר הרב ז"ל וכן כתוב בו ולפיכך אין לשבש הלשון מפני הקושיא ולכן אני אומר כי מה שכתוב בהלכות סוכה ולולב מיירי באדם שהביא לולבו ואתרוגו מביתו לבית הכנסת דהגביהו כבר ויצא ידי חובתו ועתה רוצה לצאת ידי הנענועים עם הקהל. ומה שכתב הרב ז"ל לצאת בהן ר"ל כדרך כל העם שעושים המצוה בב"ה כתקנה דהיינו להוליך ולהביא ומעלה ומוריד וכן לד' רוחות ומנענע הלולב דאז היא יציאת עשיית המצוה אע"פ שכבר יצא ידי חובתו מדאגביה ועל דרך זה תפרש לשון מברך תחלה. וראיתי מי שפירש שלא בא לומר אלא שיברך על הלולב ולא על שאר המינים. ואינו נכון אצלו שהיה יכול לכתוב ומברך ליטול והוה משמע נמי שמברך על הלולב ולא על שאר המינים. ותו שכתב באותו פ' ובכל יום ויום מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על וכו'. ויש קרובה לזו בדברי הרב ז"ל בהלכות תפלה פרק י' וזה לשונו טעה וחתם בשתים עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר כו' וברכת השיבה שופטנו אינה אלא אחת עשרה וכן מנה אותה הרב ז"ל באחד עשר ונשאל הריב"ש ז"ל על זה והשיב דאפשר מפני שהיום הראשון שחותם המלך המשפט הוא תענית שהוא צום גדליה ושליח צבור אומר עננו ברכה לעצמה וא"כ השיבה שופטינו היא שנים עשר. ויותר זר הוא זה ממה שכתבתי למעלה בכוונת הרב ז"ל. ומ"מ אני בדקתי בספר המוגה וכתוב בו טעה וחתם באחד עשר וכו'. ואחרים ז"ל השיבו דאמצעיות קרי להו שתים עשרה דברכת המינים ביבנה תקנוה וכל זה דוחק ובמקצת ספרים נמצא שתים עשרה. אבל בנדון דידן אין צריך לשבש הספרים דאפשר לישבו על דרך שכתבתי: