תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתרצ״ד סימן ב׳

תשובה עיקר המצוה היא להתאבל על הקרובים והוא יום ראשון מן התורה שנאמר ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר. ומצות לה יטמא טעם וסבה לחזק מצות האבילות כדי שיתעסק ויתאבל על קרוביו וא"כ איך ראוי למנות אותה מצוה בפני עצמה ולפיכך כלל אותה הרב במצות אבילות וכן נראה ממה שכתב באותו פרק וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי הכהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק ויתאבל עליהם שנאמר כי אם לשארו וגו' לה יטמא מצוה וכו' נמצאת למד שאם נטמא לקרוביו קיים מצות אבילות ואם לא נטמא לא קיים מצות אבילות. שוב מצאתי שכתב הרב כן בספר המצות סימן ל"ז וז"ל היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה וכו' ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה וכו' וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה ביאור אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין האבילות עכ"ל. וא"ת מאי איריא דהתם תפס עיקר מצות הטומאה ובמשנה תורה תפס עיקר מצות האבילות כיון דתרוייהו מצוה אחת הם וי"ל דהתם תפס קרא דלה יטמא שהוא מפורש בהדיא כדאיתא בספרא ומייתי עלה מעשה דיוסף הכהן וכדי שלא נטעה לומר שהוא עיקר המצוה כתב ולחזק חיוב זה וכו'. ובמשנה תורה תפס עיקר המצוה שהיא להתאבל על הקרובים והטומאה היא לחזק העיקר שהיא האבילות אעפ"י שהכתוב שנלמד ממנו אינו מפורש כל כך שהרי פשט הכתוב אינו מדבר אלא באכילת קדשים אלא דילפינן נמי לענין אבילות כדאיתא בזבחים פרק טבול יום: