תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתרע״ח סימן ב׳

תשובה הריני משיב על אחרון ראשון וממנו מענה לשון. דע כי ראיתי ג' דעות בזה ויש מי שכתב פת לבד אבל שאר דברים אפי' מעשה קדרה אינו צריך לחזור ולא לישב אלא מברך במקומו ויש מי שכתב פת וכל מיני דגן אבל שאר מיני פירות אפילו אותם שנשתבחה בהם ארץ ישראל אינו צריך לחזור. ויש מי שכתב על כל שבעת המינין צריך לחזור ולברך וזה דעת הרב שכתב או ברכה מעין שלש ולא כתב בהדיא כל האוכל משבעת המינין לתת טעם לדבר דכיון שתקנו ז"ל לאלו הפירות ברכה מעין שלש דוגמת ברכת המזון משמע דחשיבי ואית להו קבע כפת ממש הילכך צריך לחזור ולישב כפת עצמו. ומאי דקשיא לך כיון שהוא מזיד איך שייך למימר במקום שנזכר דעתי הוא כי מה שכתב ואם בירך במקום שנזכר קאי נמי אדלעיל אנזכר קודם שיתעכל המזון מברך במקום שנזכר אבל אם נסתפק אם נתעכל המזון או לא צריך לחזור ועלה קאי נמי ואם בירך במקום שנזכר כלומר בין שהיה מזיד ובירך בין שהיה שוגג ובירך במקום שנזכר אע"פ שהדין היה בשתי החלוקות שיחזור למקומו כיון שבירך אין מחייבין אותו לחזור למקומו ולברך. וא"ת ולאו ק"ו הוא השתא אם היה מזיד אם בירך יצא כ"ש שוכח דפשיטא דיצא. וי"ל דאצטריך שפיר דהא דקאמר ואם היה מזיד חוזר למקומו קאי אקודם שיתעכל המזון במעיו ואי לא כתב ונזכר ה"א אע"ג דהוא מזיד כיון שעדיין לא נתעכל המזון אם בירך יצא ידי חובתו אבל היכא דנסתפק אם נתעכל המזון או לא אעפ"י שהוא שוכח ה"א דלא יצא קמ"ל דבכל גוונא אם בירך יצא ודוק ותשכח. ולענין מה ששאלת יתור לשון הרב ז"ל אתא לאשמעינן דאע"ג דפסק הרב ז"ל כבית הלל ולא כבית שמאי מ"מ הנך עובדי דמייתי בגמרא מסייען לב"ש והוה לן למפסק בה כב"ש כמו שפסקו מקצת הפוסקים. אמר הרב אע"ג דהלכתא כב"ה מ"מ כל היכא דאפשר לו לחזור בלא טורח טפי עדיף דלכתחלה לא יברך בהמ"ז ולא ברכה מעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל אפילו שהוא צריך לחזור שמא יקרהו נזק כי הך עובדא דאכלו ארי: