תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתקל״ו סימן ג׳

עוד יש ללמוד שאם הבעל מכר מנכסי נדוניתה בחייה שאין מחייבין אותו לפרוע החצי. שכיון שאין מפורש בלשון התקנה אם מאי דאשתייר מנדונייתה משמע מה שנשאר ממש אחר מה שמכר הבעל או מה שנשאר אחר מה שנאבד או אחר מה שבלה נאמר יד בעל התקנה על התחתונה ואין לו אלא חצי מה שנשאר ממש. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שמכר מתוך עוני ואכלם אבל אם מכרם כדי להסתחר בהם ולהחזירם ומתה מנכין לו מחלקו מה שלקח ושפיר נקרא זה מאי דאשתייר. ולא מיבעיא היכא דמחלה בחייה דפשיטא דיכולה למחול אלא אפילו היכא דלא מחלה או היכא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אין ליורשיה אלא חצי מה שנשאר וכן נהגו. והוי יודע שאינה יכולה לסלק ירושה זו מיורשיה ולתת אותה לבעלה אחר מותה שאם אתה אומר כן תתבטל התקנה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ו ואע"ג דיכולה למחול אינה יכולה להוריש דמחילה מחיים לא שכיחא כולי האי ולא חששו לה בעלי התקנה אבל ירושה שכיחא וחשו לה ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל. אבל אם נכתבה הכתובה והנדוניא מעות בעין בזה ודאי צריך ליתן ליורשיה חצי הנדוניא במעות שאם לא כן נתבטלה התקנה לגמרי. ומה שיש להסתפק הוא אם בשעה שמתה היה עני ממש ולא נשאר דבר לא משלו ולא ממה שהכניסה אם ישאר חצי המעות של הנדוניא חוב עליו כשאר החובות או לא. ומסתברא לי שאין עליו חוב כיון שבשעת מיתתה לא נשאר דבר שירשו יורשיה ומלשון התקנה נלמוד חצי מה. דאשתייר והרי לא נשאר דבר והבו דלא לוסיף עלה שהרי מד"ת הבעל יורש ואומדן דעתא הוא שלא נתקנה תקנה זו אלא כדי שלא יתקיים ביורשים שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו וכן כתוב ממש בתקנת טוליטולה. הילכך כיון שאין כאן שור טבוח שיאכלו ממנו שהרי הכל נאבד בעודה בחיים אין ליורשיה עליו כלום הרי מלשון התקנה משמע כן וגם הסברא מסכמת לזה וחזר הדבר לדין תורה. ועל מה שכתב הרא"ש ז"ל שמשביעין את הבעל ק"ל בשלמא אם מודה במקצת דין הוא שיתחייב שבועה אבל אם כופר בכל או באומר הילך אינו חייב שבועה אלא מתקנתא דרב נחמן ואמרינן עלה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וי"ל דבשלמא גבי חשוד על השבועה אמרינן הכי שלא ישבע שכנגדו ויטול דשבועת היסת תקנתא היא ושכנגדו נשבע ונוטל נמי תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן שאני התם דלא שבקת חיי לכל חשוד שכל אחד יטעון עליו במה שירצה והוא כופר ואינו יכול לישבע ושכנגדו ישבע ויטול ונמצאו אוכלים כל יגיעו. אבל בנדון דידן לא שייך האי טעמא. ותו דהכא תנאי שבממון הוא ותנאו קיים ולא מכח התקנה באין לירש אלא מכח התנאי והתקנה היתה שיכתבו תנאי זה בכל הכתובות תדע שהרי במקום שאין תקנה זו נוהגת אם רצה אחד לכתוב תנאי זה תנאו קיים וגובין היורשים מכח תנאי זה. וא"ת אם כן מה הועילה התקנה הועילה שאם לא כתב תנאי בהדיא כיון שפשטה תקנה זו באותו מקום כל הנושא אשה על דעת תקנת המקום הוא נושא עד שיפרש בהדיא והירושה כדין תורה וכן נהגו במקצת כתובות לכתוב בהדיא לאפוקי מהתקנה וכן ראיתי קצת שכותבין ואם תמות בלא זרע של קיימא שיתן הבעל ליורשיה כך וכך. וזה מורה שהתקנה היא שיחלקו מה שנשאר בשעת מיתה בין מעט בין הרבה. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: