תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתע״ח סימן ב׳

תשובה לכאורה היה נראה לומר שהדין עם שמעון שאין טענתו טענת ודאי שכך כתב הרמב"ם ז"ל פרקא קמא דשלוחין ושותפין וז"ל השולח מעות שבידו ביד שלוחו וא"ל הולך ממון זה לפלוני וכו' וכן אם מתו השלוחים או הלכו להם למדינת הים ובא בעל חוב לתבוע הלוה אינו יכול להשביעו החוב שלא פרעו השליח שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח אלא מחרים הלוה סתם ומשלם החוב שעליו וכן כל כיוצא בזה. ואפי' טען ראובן שזה השליח חזר אליו דאמר עשיתי שליחותך אינה טענה ודאית דדילמא כיחש לו לוי ולא עדיף ממי שאמר אמר לי אבי שאתה חייב לו כך וכך שאין זו טענת ודאי. וכן כתב הרמב"ם פ"ק דטוען ונטען וז"ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד כמדומה לי שיש לי אצלך מנה וכו' או אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה או צוה לי בפני עדים שיש לי אצלך מנה דינר פלוני וכו' והנתבע אומר אין לך בידי כלום הרי זה פטור אף משבועת היסת עכ"ל. הילכך כל שטוען עפ"י אחרים הויא טענת ספק ואין משביעין אותו [וזה] ברור. אבל בנדון דידן כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא דמיא להך דשלוחין ושותפין דהתם לא אתי עליה כלל בטענת ודאי. אבל הכא אתי ראובן עליה דשמעון בטענת ודאי כי המטלטלין אשר בידך שלי הם ודאי ושמעון בא ליפטר ממנו באומרו של לוי היו והוא משכנם אצלי וראובן יטעון עליו אתה יודע שהם שלי על פי לוי או על פי אחרים הוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שחייב לישבע שאינו יודע ונפטר. והכי איתא בפרקא קמא דכתובות משמיה דרב נחמן ורבי יוחנן וקי"ל כותיה. הילכך חייב שמעון שבועה שלא אמר לו לוי שהם של ראובן ששלח להפקיד אצלו או שלא ידע מאחרים שאותם הנכסים היו של ראובן בשעה שהפקידם אצלו לוי וכולל בשבועתו כמה נתן ללוי ולוקח מראובן ומחזיר לו הפקדון אם ירצה ואם לא ירצה יהא מונח עד שיבא לוי ואינו נוטל כלום מראובן אבל השבועה הראשונה במקומה עומדת. והוי יודע שאפי' יש עדים שהנכסים היו של ראובן הדין עם שמעון דדילמא ראובן מכרן ללוי והני מילי בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר. ואם יש עדים שבאו ליד לוי בתורת פקדון לא עדיף שמעון מגברא דאתי מחמתיה שהרי לא היה לוי [יכול] לטעון לא לקוחים הם בידי ולא ממושכנים. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: