תשובה הדבר ברור שאם הפרנס מעצמו עמד ופרנסו ודאי דמוציאין מידו מה שלקח. כיון דאיגלאי מלתא דאית ליה דמאן פייס ומאן שביק. אבל אם פרנסו מדעת הצבור איכא פלוגתא בירושלמי ולא איפסיקא הלכתא כמאן ולא מפקינן מיניה ואם תפס הפרנס משל ראובן תפס. ומכל מקום מסתברא לי דלא פליגי אלא במתנה מעוטה דבר מחילה היא וסתמא מחלו. אבל מתנה מרובה לא מחלו כגון להשיאו אשה וכיוצא בזה ואפי' תימא דבכולא מלתא פליגי פסקינן כמר במתנה מועטת וכמר במתנה מרובה דמסתמא לא מחלו. הילכך אם היא מתנה מרובה מפקינן מיניה ואם היא מתנה מועטת אפילו תפס הפרנס מפקינן מיניה. ואם טוען העני שאחר כך הרויח או מצא מציאה משביעין אותו כשאר טענות. והוי יודע שאם הוא עשיר ואי אפשר להתפרנס מנכסיו כגון שהם במדינה אחרת או שהם ממושכנים מתפרנס מן הצדקה ופטור מלשלם שהרי עני הוא באותה שעה. והכ אמרינן במסכת פיאה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך נוטל לקט שכחה ופיאה וכשיחזור לביתו יפרע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וקיימא לן כחכמים. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתכ״ט סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ד, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.