תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתכ״א סימן ב׳

תשובה דבר זה למדנו מתשובת הריא"ף ז"ל שכתב כי התובע לחבירו בבית דין בלא עד וכפר על הכל ונשבע לו היסת בלא נקיטת חפץ ואחר כך מצא עד שמחייבו שבועת התורה בנקיטת חפץ חוזר הוא ונשבע ולא מיפטר בקמייתא שלא היתה בנקיטת חפץ ע"כ. ומדבריו למדנו דמאן דתבע לחבריה בלא עדים ואשתבע ליה דלא אמרינן כבר יצא מבית דין זכאי אלא כל שיש לו עד א' חוזר ומשביעו וכל שכן שאם מצא שני עדים שמשלם דלית הלכתא כמאן דאמר בפרק הגוזל קמא ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים השבועה נפטר מן הממון וכדאיתא התם בהדיא. וכיון שכן הוא הדין והוא הטעם לנדון דידן שיכול לומר שמא היום או למחר אמצא עדים או ראיה ואיני רוצה למחול ולא לפסול אותם. וכן דן הריטב"א ז"ל לפני רבותיו והודו לו. ואעפ"י שכתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל במי שתבע לחבירו מלוה שהיתה בשטר אלא שטען שאבד שטרו והלה טוען פרעתי שהוא נפטר בשבועה שאם אמר לתובע שימחול לו שאומרים (לנתבע) [לתובע] שימחול לו שאני התם שאין השטר היוצא למחר הכחשה לשבועתו שפרע הא אלו טען לא היו דברים מעולם אין מוחל לו כלל שאם נשבע באמת ליכא למיחש לשטר ולא לעדים ואם בשקר הוא נשבע יבואו העדים ויפסלוהו ויחייבוהו הילכך בנ"ד כופין אותו לישבע וכשימצא עדים יפסלוהו ויחייבוהו ואין בזה חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן וכל דיין שרואה שבע"ד מחזיק בטענה זו ראוי לו להחמיץ הדין ולהסיעו מענין לענין. עד שיודה כדי שלא יבאו לידי חלול השם ולישא את שמו לשוא והנראה לע"ד כתבתי: