תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשצ״ג סימן ג׳

כללא דמלתא דאפילו למאן דאמר דשטר מברחת אע"ג דאיכא גילוי דעתא אם נתן כל נכסיו לא קנה ואם שייר מקצת קנה מודה בנדון דידן דחוזר ראובן במתנתו לתתה ליתומה ענייה אחרת חדא שהרי פירש לצורך נשואיה ולא חלה המתנה עד זמן הנשואין. ותו דאומדן דעתא הוא דמפני שהיה נערו נתן מתנה זו למשודכתו ודמיא לסבלונות שנותנים קרובי החתן שחוזרין אם מתה. ותו שלא נתן ראובן אלא לעשות מצוה להשיא יתום ויתומה וכיון שלא נעשית המצוה חוזרין. ותו דמתנה במקצת בעלמא אי לאו דעביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל הכא בנ"ד מה נייח נפשא עבדא יתומה זו לראובן שיתן לה מתנה כזו אלא ודאי לעשות מצוה נתכוין לא שיזכה בהם אחותה הנשואה. ותו דשטר מברחת במקצת ליכא גילוי דעתא דהא כיון ששייר דבר מה להתפרנס ממנו משמע שהשאר הוא מתנה גמורה ואין כאן גילוי דעתא אבל בנ"ד איכא גילוי דעתא וטעם זה נכון לחלק בין ההיא עובדא דאימיה דרב זוטרא בר טוביה דכתיבנא לעיל לנדון דידן אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שפירש ההיא עובדא שנתנה כל נכסיה אבל אם שיירה מתנתה קיימת. ולענין מה שנהגו לאחר השדוכין מראין הכלה לחתן ונותן לה החתן וקרובותיו מתנות שיש מי שרוצה לומר שאין להם דין סבלונות ואפילו חזרה בו או שמתה אינם חוזרים. דע כי הכל דין סבלונות יש להם. תדע שאפי' הקדושין היה מן הדין שיחזרו אלא משום דקדושין לטיבועין ניתנו דאי הדרי אתו למימר קדושין תופסין באחותה. כללא דמלתא איני רואה טעם לחלק בין מתנה זו לשאר סבלונות דלא נתן לה אלא על מנת שתנשא לו וזה ברור: