מתסברא לי דצריך עשרה והתרה כדין מי שנדוהו בחלומו ומנא אמינא לה דכיון דטעמא משום דהרחיקוהו מן השמים כדכתבו כל הפוסקים. מה לי שהרחיקוהו ע"י עצמו מה לי הרחיקוהו על ידי שליח וכן עמא דבר. ואיתא בירושלמי כל זמן שהלכה רופפת בידך פוק חזי מה הצבור נוהגין שאם הם אינם נביאים הם בני נביאים ומה שאמרו נדוהו בחלומו נראה לי לרבותא דאפי' נדוהו בחלומו והתירוהו בחלומו אפילו הכי צריך עשרה כההיא דאמרינן בגמרא דאפי' ידע מי נדוהו צריך עשרה דדילמא לנדותו שוייא שליח ולא להתירו הכא נמי הפה שאסר הוא הפה שהתיר קא משמע לן דאפילו כהאי גוונא צריך עשרה וכל שכן לדברי הגאונים שסוברים דמי שנשבע או נדר בחלום צריך התרה. משמע דסבירא ליה דדברי חלומות מעלין ומורידין הילכך יש לחוש להם אעפ"י שחלמו לו אחרים ודבר זה קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ואי לאו דמסתפינא ה"א דעדיף מי שחלמו לו אחרים ממי שחלם לעצמו שהרי מי שחלם לעצמו שמנדה את עצמו אינו מתיר לעצמו אפילו שיהיה תלמיד חכם מה שאין כן בהקיץ שת"ח מתיר לעצמו ואלו בחלמו לו אחרים ראוי שיהיה חמור שהרי אין יכול להתיר לעצמו אפי' בהקיץ הילכך שניהם צריכין התרה בעשרה דמתנו הלכתא וכן נראה לע"ד:
תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשע״א סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ד, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.