תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשל״ו סימן ב׳

והריטב"א ז"ל תפס לו דרך אחרת וז"ל אי הכי אפילו קצץ נמי פירוש אי אמרת בשלמא טעמא משום כדי חייו בלחוד איכא למימר דדיו שתקנו לו כן היכא דפליגי אפרעון דהוי מילתא דשכיחא. אבל כי פליגי בקציצה דלא שכיחא לא עבוד ליה תקנתא. אבל השתא דאמרת דאיכא נמי טעמא דבעל הבית טרוד בפועליו שמא אפילו בקציצה נמי נתקון. ועד"ז מתפרש אידך דפרכינן בסמוך אי הכי עבר זמנו נמי דבשלמא אי טעמא משום כדי חייו כיון דעבר זמנו ולא תבעו לא תקון ליה רבנן. אבל אי טעמא דבעל הבית טרוד בפועליו הוא אפילו עבר זמנו נמי ע"כ. וכתב ז"ל סמוך לזה ונראין הדברים דהשתא לא עקרינן טעמא לגמרי אלא דהדרינן לומר דלאו משום כדי חייו בלחוד הוא דשדיוה אשכיר אלא משום דאיכא נמי הא דבעל הבית טרוד בפועליו הוא עכ"ד. ולשון אלא הוא דחוק לפי שטה זו ואין זה מקום להאריך בו כי זה תלוי בדקדוק סוגית הגמרא אבל למאי דאתיין עלה לא נפקא מינה מידי. אלא דקשיא לי דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כי אין אדם מעיז פניו לגמרי לכפור בכל והיכא דבהע"ב אומר נתתי ושכיר אומר לא קבלתי דחד מינייהו כופר בכל ומעיז בפניו אמרת דהוי מילתא דשכיחא וכי פליגי בקציצה דחד מינייהו אומר שתים קצצתי לך ואחד אומר שלש הוי מילתא דלא שכיחא אע"ג דאינו מעיז לגמרי שאינו כופר בכל. ותו היכא דפליגי על כל השכירות דאיכא למימר חד מינייהו ודאי משקר הוי מילתא דשכיחא. והיכא דפליגי בקציצה דאיכא למימר תרווייהו חושבין לומר אמת שזה אומר שנים קצצתי וזה אומר שלשה קצצת. דאיכא למימר דהכי הוה עובדא דשכיר אמר שלשה ובעל הבית אמר שתים ואחר כך אמר תבא ותעשה המלאכה ועשה סתם בעל הבית חושב על שתים ושכיר חושב על שלש ואתה קורא לזה מילתא דלא שכיחא: