תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקע״ח סימן ד׳

ולענין ההערמה אשר כתבת לכאורה היה נראה לאסור מכמה טעמי חדא דאמרינן ביו"ט החמירו במערים יותר מן המזיד והשתא ומה אם בדבר שהמזיד מותר המערים אסור בדבר שהמזיד אסור דהיינו דאסור לבטל איסורין לכתחלה לכ"ש שהמערים אסור. ותו דאמרינן בשבת גבי האי צורבא מרבנן דאזל וניים במברא ואמר אנא למינם קא מכוונא והעכו"ם מעבירו לאידך גיסא ונטר פירא ואתי ואמרו ליה לרבא ואמר צורבא מרבנן באיסור דרבנן שרי משמע דאינש בעלמא אפילו באיסורו דרבנן כי הכא לא שרו ליה רבנן. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא כל ההערמות שוות שהרי מצינו כמה הערמות התירו רבנן והערמה כזו לא שכיחא שיהיה ההיתר במקום שיכול ליפול לתוך הקדרה מאליו לא שכיח כלל ולא גזרו בה רבנן. וההיא דיו"ט לא קשיא כלל שהרי כל פעם יכשל במזיד ע"י הערמה ונמצאת תקנתא דרבנן מתבטלת אבל לחלל יו"ט במזיד לא שכיח ולא גזרו בו. וההיא דשבת נמי דכוותה אי נמי איכא למימר למאן דמפרש דחוץ לתחום היה מוליכו איכא למיחש שמא יאמר לו העבירני ואמירה לעכו"ם אסורה וקילא ליה לאיניש אבל בנ"ד אפילו שתתיר לו הערמה לא יבא לעשות בידים. הילכך בנ"ד נ"ל להקל מכמה טעמי חדא דעיקר אם מבטלין איסורא הוי איסורא דרבנן לדעת התוספות כדכתיבנא. ותו דעיקר האיסור הוא מדרבנן דהא מדאורייתא ודאי בטיל ותו דאם ביטלו מבוטל ולא הוי אלא קנסא בעלמא ומאן דעבר אדרבנן קנסינן ליה ולאחרים שרי. ותו דהערמה היא וממילא הוא דמתבטל. ותו דהערמה כי האי לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. ותו דמאכלות חמירי להו לאינשי ולא אתו לבטולי ע"י הערמה והכל לפי מה שהוא האיש אם הוא רגיל בהערמות כאלו ומיקל באיסורין יש כח ביד ב"ד של אותו זמן לקנוס אותו ולאסור עליו אף על פי שאינו מן הדין שהפקר ב"ד הפקר והכל לפי צורך השעה ומזה הטעם אנו אוסרין את הבשר ואת הגבינה במצרים אפי' משום חששא כל דהוא לא מן הדין אלא משום גדר וכמה פעמים אנו מפקירין אותו ומחלקין אותו לעניים משום מגדר מלתא. וכן ראינו הנגידים עושין בזמן שעבר והטעם שהם עמי הארץ ומקילין הרבה ואם לא נאסור להם אפילו משום חששא כל דהו היו באים להתיר את האיסור אבל שיהיו מעשיו של המורה או הדיין לשם שמים לא להתגדל ולא לנהוג שררה ולא להטיל אימה יתירה על הצבור שכן אמרו רז"ל כל המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים וכו' והוא למען שמו יעזרנו על כבודו וכבוד תורתו. והנראה לע"ד כתבתי: