תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתק״ע סימן ב׳

תשובה אין כאן אונס כלל כיון שנתרצה ואמר הן מפני כבוד אביו ומצותו שבועה גמורה היא. ותו דהשתא נמי איכא האי טעמא דמצוה לקיים דברי אביו ומצותו דכתיב אבי השביעני בין מחיים בין לאחר מותו חייב לכבדו וליראה ממנו ושלא לבטל דבריו. ומזה הטעם בעצמו אינו יכול לשאול על שבועתו שאין מתירין לו שבועתו לעבור על מצות אביו ואפי' ע"י ת"ח ופתח וחרטה דהוי כאלו נשבע לקיים מצות כבוד אב ואם שאין מתירין שבועה כזו. ואף ע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה על אחד שנשבע שלא לפרוש לים מפני כבוד אב ואם. והשיב ז"ל שאם נתחרט יכול להתיר שבועתו. התם הוא נשבע מעצמו מפני שלא יתבטל ממצות כבוד אב ואם אבל בנ"ד שאביו השביעו אין מתירין לו כלל לעבור על מצות אביו. תו איכא טעמי אחריני דמי שנשבע לדעת חבירו אין מתירין לי אלא מדעת חבירו כלומר עד שירצה חבירו לדעת כ"ע כיון שאביו עשה לו טובה אין מתירין אלא מדעתו כמעשה משה עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנצר וכיון שמת אין כאן דעת חבירו ואדרבה הוא לא השביעו אלא מחמת מיתה ואנן סהדי דלא ניחא ליה בהתרה. ואפילו אם עברו והתירוהו לדעת כ"ע אינו מותר דע"כ לא פליגי אלא כעין יתרו ונבוכדנצר שהיתה השבועה לדעתם לתועלת כבוד או קלון אבל הנשבע לדעת חבירו ואיכא דררא דממונא לחבירו אפילו התירו אינו מותר וסברא הוא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. וכ"כ הרשב"א ז"ל שאם התירוהו אינו מותר ובנ"ד נמי איכא דררא דממונא כי הוא היה חושש שמא יאכלו השרים את כל יגיעו ועמלו והניח בנים קטנים זולת אלו. ותו דבנ"ד דאיכא אידך טעמא שהמתיר הוא מתירו לעבור על דברי אביו אפי' בדיעבד אינו מותר לעבור לדעת כ"ע ופשוט הוא: