תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ז סימן ג׳

ולענין מה שטענו כי לא הוציא הס"ת מפא"ס אלא להוליכו לא"י מה נפשך אם העדים מעידים שאמר כן בפירוש או שאומרים כן מתוך שיצא הוא ללכת לא"י מסתמא היה מוליך הס"ת וכן נראה מתוך לשון המעשה ב"ד שאמר בפניהם שרוצה לעלות לא"י שיתנו לו הס"ת להוליכו עמו והאי אומדנא דמוכח היא והרי הוא הקדש לא"י. ולע"ד ודאי אם היה קיים והיה רוצה ללכת לא"י היה מוליכו עמו וכיון שמת בטלה לה אותה אומדנא תדע שהרי כתוב בשטר ואם ימות הוא בחייה יהיה הס"ת לב"ה שיאמר הוא. הרי לא תלה תנאו להוליכו לארץ ישראל וא"ת אכתי תנאי זה לא היה בעודו בפא"ס אבל כיון שיצא ללכת לארץ ישראל אע"ג שמת בדרך מוליכין אותו לא"י דאומדן דעתא הוא דניחא ליה דליהוי בא"י ולא בחוצה לארץ. ובשלמא אם הוה מת במצרים איכא אומדנא כנגדה דניחא ליה שיהיה הס"ת במקום שיצאה נשמתו לכפרת נפשו וכדכתיבנא. אבל כיון שמת בדרך במקום שלא היה שם קהל ולא בה"כ אומדן דעתא הוא דניחא לית שיוליכוהו לא"י ואין קהל מצרים יכולין לעכב. כמה תשובות בדבר חדא שכבר תפסו קהל מצרים ולא מפקינן מינייהו באומדן דעתא דאין לך אומדן דעתא טפי מדר' אחא דאמר ר' אחא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הורגו ולא קייל"ן כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה וכן פסק הרמב"ם ז"ל. תו דהאי אומדן דעתא בטעותא הוא שאם המקדיש היה יודע שיש בירושלים ק"כ ספרים טובים ולא היו קורין בס"ת [אלא] פעם אחת בג' שנים ובמצרים היו קורין בו בכל שבת ויש לו בזה נחת רוח לנפשו אנן סהדי דבהכי הוה ניחא ליה כי מה יועיל לנפשו אם יהיה הס"ת מונח ועומד בהיכל עד דאוכל אותו עש. ואני ראיתי בעיני בירושלים תוב"ב שמי שיש לו ס"ת נותן שוחד לשמש כדי להוציא ס"ת שלו לקרות בו ומי שמתו בעליו אין קוראין בו [אפי'] פעם ביובל ואינם צריכין לספר זה וזה נהנה וזה אינו חסר הוא וצפת תוב"ב לא ידעתי מהו מנהג שלהם ואם יש ספרים הרבה ואם יש עדים שיעידו ששמעו מפיו שהיה מוליך הס"ת לא"י ודאי זכו בו בני א"י עם כל תכשיטיו ולא מפני לשון השטר כי לשון השטר יש בו שתי משמעות כיון שלא אמר להוליכו עמו לא"י דאפשר דקאי האי עמו אהליכה דלפניו ולא אלפני פניו דהיינו ללכת לא"י. והוי יודע שלא יהיו העדים מא"י וכן אין דנין דין זה לא בדייני מצרים ואין מעידין עליה בני מצרים וכן בני א"י אלא ממקום אחר ואפילו ע"י סילוק דהכל עניים אצל ס"ת כדתניא בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר וכו' ודבר ברור הוא אלא כותבין הטענות ושולחים אותם לחכמים שבמלכות אחרת ודנין עליה והס"ת יהיה מונח במקומו עד שיבוא הפסק דין ואחר שיפסק דין שהוא של בני א"י צריך כל הקהלות של א"י לעשות הרשאה לקהל אחד שאם אין אתה אומר כן הוי ממון שאין לו תובעים כשיבואו בני ירושלים תוב"ב ידחו אותם לצפת הקדש וזה ברור מאד ובין כך ובין כך הס"ת עם תכשיטין יהיה מונח במקומו ובחזקת קהל מצרים עד שיתברר הדבר כיון שתפסו. ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש איזה דבר צריך להקנות בא' מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול לחזור בו ובנדון דידן נמי טענינן ליתום מאי דהוה מצי אבוהון למטען צריך שתדע שהרשב"א ז"ל הוא כיחיד בסברא זו שהרי כל גאוני עולם חלוקים וס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עלה לאלתר ואם לא נתנה עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט. ולע"ד לא אמרה הרב ז"ל אלא בהקדש לעניים דדמו להדיוטות אבל במקדיש ס"ת שיש לו קדושה מצד עצמו או במקדיש מקום לב"ה שאינו עומד לחלקו לעניים הרי הוא כקדושת הגוף ומודה הוא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הילכך בנ"ד חל הקדש בדבור. ויש מי שמפריז על המדה דאפילו במחשבה חל ההקדש. וא"ת הרי לא הקדיש אלא לאחר מיתה ובאותה שעה כבר הוא של יורש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוי כנותן לחבירו מתנה לאחר מיתה ולא כתב מעכשיו כמתנת בריא לא קנה חבירו דכבר זכו בו יורשין. כמה תשובות בדבר יש כיון דאמירה כמסירה הוי כאלו מסרו להקדש מחיים ושוב לא יכול לחזור בו. וגדולה מזו אמרו האומר אעשה דבר פלוני הקדש צריך לעשותו הקדש ואפילו הוא בעצמו אייו יכול לחזור בו. ותו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכ"ש להקדש דהא אין אדם מישראל שאין לו יורש. ותו דמאן לימא לן שלא היה ההקדש כמעכשיו וככל חזקיו אלא שלא הוצרכו להזכיר במעשה ב"ד שאין זה שטר הקדש: