תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ג סימן י״ז

ולענין מה שטען שהפסח היה בטעות שלא היו יודעים שהג' פרנסים היו מושבעים שלא לשמוע דרשה מפי כה"ר יהודה ונמצא הפסק בטעות. גם בטענה זו איני מודה לו דמה נפשך אם שני הברורים ידעו שהם מושבעים ואפ"ה תלוי הדבר בהסכמתם או לא ידעו או אחד ידע ואחד לא ידע ואם שניהם ידעו היתה כוונתם שלא יהיה תקנה לדבר עד שיתירו שבועתם או עד שימנו ודאי כך אחרים בלתי מושבעים במקומם ואם לא ירצו לא בזה ולא בזה וישאר הדבר כן לעולם לסלק המחלוקת דזו היא כוונתם בתחלה כפי מה שנראה מלשון הסכמתם ואם שניהם לא ידעו שהיו מושבעים ואומרים אם היינו יודעים שלא היו מושבעים לא היינו תולין הדבר בהם ובהסכמתם לא כלום הוא שהרי כיון שהפסק יצא מידם וכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר טעינו שהרי עוקרים הפסק לגמרי ולכ"ע לאו מלתא אחריתי הוא ולא הי' כדאי להאריך בו אלא שראיתי מי שמתעצם בזה. עוד אפילו לפי דעתו אני אומר שאין זה טעות כלל שהרי אפילו שהם מושבעים תחת יד כה' יצחק שלא לשמוע דרשה מפי כה"ר יהודה ודאי שבועה זו לדעת כהר' יצחק היא דאלת"ה נזירות שמשון איך יכול להתיר כה"ר יצחק שהרי טען עליו שהתנה עמו שיתיר השבועה והנזירות שמשון אלא ודאי לדעת כה"ר יצחק היה וברשותו. הרי כיון שבירר דיינים כה"ר יצחק ותלו בדעת הפרנסים והסכמתם אם יסכימו שידרשו שניהם יחד או כל אחד שבת אחד הרי ברשות כה"ר יצחק ובדעתו והותרה שבועתם ונמצא שאין שבועתם של הפרנסים האלה מעלה ומוריד בזה וטעם זה טוב ויטיב את הישר הולך וכ"ש אם אחד מהדיינים אומר שיודע היה שהיו מושבעים ואפ"ה פסק כן. עוד איכא טעמא אחרינא להכשיר אותו לדון ולהעיד ולשתות יין ולגלח שערו אפילו לפי דעת עידי השטר שאומרים לא היה שם תנאי שאין העד או הדיין נפסל אלא בזמן שאין לו מקום לטעות או הוראת היתר אבל בנ"ד כיון דאיכא סהדי דאמרי תנאי היה ולא נתקיים עליהם הוא ואין זה רשע וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות עדות כל הנפסל לעבירה וכו' כללו של דבר כל עבירה שהדברים מראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אע"פ שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ובנ"ד אין העדים מכירין שזה יודע בעצמו שהוא רשע ואפ"ה עובר בזדון דהא אעדים שאמרו תנאי סמיך וכ"ש הכא דאיהו גופיה אומר ברי לי שהיו שם תנאים ולא נתקיימו וברי לי ג"כ שבפעם השניה לא היו שם חומרות. תדע בחומרות א"א אמרינן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונשאת לאחד מעידיה ואומר ברי לי שמת מותרת לו ואפילו ספק אשם תלוי ליכא כיון שאין לבו נוקפו ולא ראינו שיאמר אדם שזה שנשאת לו יהיה פסול להעיד ולא לדון אע"פ שיש עדים שאומרים ברי לנו שלא מת והיא אשת איש במיתה וכ"ש בנ"ד. ומזה הטעם אני אומר שאפילו העדים בעצמן מותרין לשמוע תורה מפיו ויעיד להם וידון להם אחר שיקבל עליו גזרת הפרנסים ויקבל דברי חביריו הבדלים ממנו: