תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ג סימן י״ג

ולענין אשר פסל עליו כל עד בין בשטר בין בע"פ שיסתור או יבטל דבר מכל הכתוב בשטר הנה לדעת האומרים דתנאי מלתא אחריתי היא לגמרי אפילו שנעקר השטר ממילא לא קשיא כלל כי הדבר שהיו עידי השטר בעצמן יכולין להעיד ויהיו נאמנין משום דתנאי מלתא אחריתי היא לפי שאינם באים לבטל את השטר אף כשהעידו אחרים אינם באים לסתור ולבטל דבר מהשטר דהא דתנאי מלתא אחריתי היא וכדברירנא. אבל לפי דעת האומרים שאין עידי השטר יכולין להעיד תנאי היו דברינו במקום דמרעי לשטרא סהדי אחריני נמי לא מצו לאסהודי משום דאתו לבטולי שטרא דהא פסל להו אנפשיה לא קשיא דבשלמא אם היה כתוב השטר בלא תנאי ובלא שיור ודאי אתו לבטולי מאי דכתוב בשטרא אכל שאינו כתוב אע"ג דמשתמע מן הסתם לא פסל עליה אלא הבאים לבטל מה שכתוב בהדיא ואפילו שמעידים עידי השטר שלא היה תנאי מ"מ לבעל מה שכתוב פסל עליה לפסול המבטל דבר שע"פ לא פסל עליה וכ"ש שאין לנו לפוסלו ולא להענישו על מה שלא נמצא כתוב בשום פוסק אלא דמשתמע כן מדברי מפרשי הסוגיא דדילמא אינהו גופייהו הוו חיישי להלכה למעשה להוציא ממון בכה"ג ולהכשיר את השטר אע"פ שעידיו אומרים תנאי היו דברינו. ותו דבנ"ד איכא כמה לטיבותא חדא דדילמא שטרא אכתיב בזמן דאכתי הוה מצי לקיומי תנאיה ואת"ל אח"כ נכתב דילמא מקמי הכי נתקבלה סהדותייהו מקמי דלדיינו דייני ואכתי איכא לקיומי לתנאיה ואת"ל דכולה מלתא הוה בתר דפסקו דינא דתו ליכא לקיומי דילמא הלכתא כהנך דס"ל דתנאו מלתא אחריתי היא לגמרי בטענת פרעון וכ"ש לבני שאלוניקי שנוהגים כרבינו יעקב ואת"ל הלכתא כהך שטה מאן לימא לן דהוי הלכה למעשה כיון שלא נמצא בשום פוסק. ואת"ל הלכתא היא הא שאני לן בין עידי שטר גופייהו לעדים דעלמא. ואת"ל לא שאני לן הנ"מ דלא להמנינהו טפי מסהדי דשטרא אבל למיהוי תרי ותרי כ"ע מודה דשאני לן וכ"ש למפסל גברא ולחייבו מלקות וזה ברור מאד אצלי. וא"ת הא תינח החומרות הראשונות דאיכא למימר לפי דעתו תנאי היה ולא נתקיים התנאי ותרי ותרי נינהו. אבל החומרות השניות שקבל בזמן שפסקו הפרנסים והא לא הוה התם לא שיור ולא תנאי והם בעצמם נהגו ככל החומרות כמו שבא בשאלה ולא ראיתי ככל זה המעשה יותר קשה מזה כי מעצם ועד בשר יכלה ב"מ. וחתרתי להשיב על היבשה ללמד עליו זכות ולא יכולתי עד שדקדקתי לשון הפסק וראיתי שכתוב בו גזרו עליהם שיקבלו עליהם חומרות נזירות שמשון מאותו כח נזירות שקבלו עליהם ע"י כה"ר ברוך וכו' לגמור ולקיים וכו' ואין כתוב שקבלו בפועל אלא שגזרו עליהם שיקבלו ולא קבלו וכן נראה בודאי שהפרנסים עצמם מקצתם אומרים קבלו ומקצתם אמרו לא קבלו כפי מה שכתבו לי משם אע"פ שלא נתברר בשאלה. וליכא למימר הכא כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד שהרי לא הגידו שלא כתבו שקבלו בפועל והוו כעדים דעלמא ותרי ותרי נינהו. ועוד שלא הוזכרו בפסק ההוא שאר החומרות אלא נזירות שמשון לבד. הילכך מה שנהגו בכל החומרות לא היה מכח פסק הפרנסים אלא מכח פסק הדיינים והרי הוא אמר תנאי היה בו. ומהאי טעמא ניחא נמי דנהי שלא קבלו עליהם הנזירות בפועל מ"מ חייבים היו לעשות גזר הפרנסים והרי גזרו שיקבלו עליהם נזירות שמשון וכו' דחיוב זה לא בא אלא מכח גזרת הדיינים וקבלת הדיינים היה על תנאי לדעתו ולדעת עידי התנאי. כללא דמלתא בהאי סליקנא ובהאי נחיתנא דתרי ותרי נינהו. וא"ת נהי דתרי ותרי הוו ספקא הוי וספיקא דאורייתא לחומרא ושבועה ונזירות דאורייתא והחרם עקרו מן התורה דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם וכו'. וכן כתב הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם והא דשיילין בגמ' מנא לן דמשמתינן ומייתינן קרא דאורו ארור יושביה י"ל דהכי שיילינן מנ"ל שישכח בידינו להחרים כיון דח"ח דחייב מיתה כמעשה דעכן ויהונתן ואנשי יבש גלעד ומהדרינן דכתיב אורו ארור ומדברי תורה לא למדנו ולמדנו מדברי קבלה אבל חרמי כהנים או חרמי בדק הבית וכן המחרים עצמו הוי מן התורה. א"נ והוא הנכון דעיקר הכל הוי מן התורה כשאר כל תורה שבע"פ וקרא הוי מדברי קבלה וזהו שכתב הריא"ף ז"ל עיקר נידוי מדרבנן משמע דעיקר חרם מן התורה ויש חולקים אבל לכ"ע משלב (דהיינו) דיני החרם דהיינו לא שונה ולא שונין לו ושאר חומרות החרם מדרבנן הם ושמור זה וכיון שכן היה לנו להחמיר ככל ספיקי תורה. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל וכיון שכן הוי תרי ותרי וכל תרי [ותרי] הוי ספיקא והעמד החרם על חזקתו וכענין שאמרו גבי שנים שאמרו מת בעלה של פלוניושנים אומרים לא מת שמעמידין אותה על חזקתה והיא והבא עליה בחטאת ע"כ. ואפילו אם תרצה דחרם הוי מדרבנן כדמשמע מתשובת מהר"י קולון ז"ל סי' כ"ה מ"מ חרם חמיר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל והוה לן למיזל בכולהו לחומרא. הא לא קשיא כלל דלא אמרינן תרי ותרי ספיקא והעמד דבר על חזקתו אלא היכא שכבר נתחזק האיסור וחל כההיא שכתב הרשב"א ז"ל שהחרם כבר חל עליו אלא שבאו שנים ואמרו שהותר ושנים אמרו שלא הותר וכגון [שנים] אומרים מת ושנים אומרים לא מת שכבר הוחזקה באשת איש וכל כי האי הוו תרי ותרי והעמד החרם על חזקתו שלא הותר והעמד אשה על חזקתה שלא מת בעלה. אבל בנ"ד שעדיין לא חלו החומרות שהמחלוקת היא על עיקר הדבר אם חל או לא חל שהרי שנים אומרים תנאי היה ולא נתקיים ולא חלו החומרות ושנים אומרים לא היה תנאי וחלו החומרות אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ולא חל עליו שום חומרא. תדע שהרי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אי לאו משום דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא או משום חומרת א"א הוה מוקמינן לה אחזקתה שהיא פנויה כיון דמסהדי אשעת קדושין דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיף מעדות עצמה וכיון דבטלה עדות בטלה חזקה. וכן העלה הריטב"א ז"ל בשם התוספות והרמב"ן והר"ן ובעל ספר המאורות ז"ל כעובדא דינאי מלכא והדעת מכרעת כן ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל ושמור עיקר זה לפי שנעלם מעיני זולתינו. הילכך בנ"ד אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ולא עבר וא"ת הא תינח דלא עונשין ליה ומוקמינן ליה אחזקתיה אבל לדון ולהעיד פסול מיהא הוי ולא מפקינן ממונא אפומיה שכ"כ הריא"ף ז"ל פ' האשה וז"ל אבל אתו תרי אחריני ואמרי לאו גזלנא הוא דמכחישי להנך לא חתים כלל דהוי להו תרי לבהדי תרי והו"ל גברא ס' פסול הלכך לא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטור סימן ל"ד וכ"כ הר"ן ז"ל והרבה מהמפרשים ז"ל. ולמעשה אני מסכים ומודה דפסול לדון ולהעיד ולשמוע תורה מפיו כל זמן שהוא עומד במרדו ולא ישמע לדברי חכמים ויקבל עליו גזרת הפרנסים ויקבל תשובה על מה שעבר. אבל לגבי הדין יש לי תשובה והוא דקי"ל דמסקנא דתלמודא דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן וכן היא הסכמת רוב הפוסקים ונפקא מינה שאם יולד לנו על זה שום ספק או מחלוקת פוסקים יש לנו להקל בדבר. וכן הסכים על ידי הרב כה"ר יעקב בירב ז"ל על מעשה שאירע בימיו. וכיון שכן הא אשכחנא פלוגתא דכמה רבים וגדולים פסקו דתרי ותרי מוקמינן גברא אחזקתיה אפי' לאפוקי ממונא והראיה שהביא הריא"ף ז"ל ידחו אותה בידים מוכיחות וז"ל הריטב"א ז"ל אבל אין זה דעת הר"י ז"ל ולא דעת רבינו ז"ל אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואוקי גברא או אתתא אחזקתיה אלא דבאשת איש החמירו לאסרה מספיקא דרבנן ולא נימא אוקי אתתא אחזקתה והכין רהיטא עובדא דינאי מלכא והכי משמע לקמן גבי עובדא דמעלין לכהונה עפ"י עד אחד וכן פי' ר"ח ז"ל וכן עיקר. וכבר ברירנא לה בכמה דוכתא בס"ד. והריא"ף ז"ל הביא ראיה לדבריו דא"כ דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה הכ"נ נוקי לעידי השטר אחזקתייהו. ותמוהין דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך למימר דנוקמינהו אחזקתייהו דא"כ אימא לאידך גיסא דאוקי אינך בחזקתייהו והם אומרים אמת ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל דאין זו ראיה וז"ל ר"ח ז"ל עלה דהא דפרכינן בגמ' ערער דמאי אילימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו דהכי קא' משחתמו אמאי אין מעידין עליו תרי ותרי נינהו נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה ע"כ. הרי לדעת כל הני רבוותא גברא כשר להעיד ולדון ולאפוקי ממונא אפומיה דמוקמינן ליה אחזקתיה וכיון דאיכא פלוגתא ותרי ותרי ספיקא דרבנן אזלי' ביה לקולא כדכתיבנא. וכ"ש אם נסמוך על דברי מהר"ם ז"ל שאומר נהגו לפסוק הלכה כהריא"ף ז"ל במקום שאין התוספות חולקין. ואם תשאל למה אתה מחמיר עליו כולי האי למעשה כיון דמדינא יש להכשירה חדא דנתברר אצלי דשטר מזויף הוא. ותו שהרי גזרו עליו הפרנסים לקבל עליו נזירות שמשון. ותו שהיה לו לחוש לעצמו ומי שלא חש על נפשו איך יחוש על אחרים. ותו שעבר על דברי חביריו. ותו שאיני רואה בעצמי שיש בחבירי לעשות מעשה כנגד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והנמשכים אחריהם אפי' בדבר קל:.