תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ג סימן י׳

ולכאורה היה נראה דלית בה מששא מכמה טעמי חדא כיון שלא נעשה מדעת שניהם הוי כעדות ע"פ ולא מרע לשטרא. ותו דהא פסל עליו כל עדות בין בשטר בין ע"פ שיסתור או יבטל דבר ממה שכתוב בשטר. ותו דהני למעקר סהדותא אתו דהא אמר תנאי הוה ועבר זמן קיום התנאי ולא מהימני. ותו כיון דאיכא לישנא יתירתא בשטר הבירורים לטפויי האי מלתא אתי כדאיתא בסנהדרין דאמרינן כל מלתא יתירתא לטפויי אתי. מכל הני טעמי הוה משמע דהאי סהדותא לאו כלום הוא למיעקר שטרא ולא לשוויי ביה תנאה אפילו את"ל דעדות אמת הוא. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא אלא עדות גמור הוא והוו להו תרי ותרי וכדכתיבנא דגרסינן בכתובות פ' האשה בעי רבא מרב נחמן תנאי דברינו מהו אמנה ומודעא היינו טעמא דהא עקר ליה לשטרא והאי נמי עקר ליה לשטרא או דילמא תנאי מלתא אחריתי א"ל כי אתו לקמן לדינא אמינא להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ע"כ. הרי פשטא דהאי סוגיא רהיטא דתנאי מלתא אחריתי ואינהו גופייהו מהימני וכ"ש עדים דעלמא. וא"ת הנ"מ דמהימני היכא דלא עקרי סהדותייהו כגון דאמרי תנאי היו דברינו ועדיין אפשר לקיימו א"נ דאמרי תנאי ולא ידענו אם קיים או לא אבל היכא דעקר לסהדותייהו כגון דאמרי תנאי היה ולא קיים לו תנאו ושוב אי אפשר לקיימו א"נ שבאין להעיד תנאי היו דברינו בזמן שכבר עבר תנאו ולא יכול שוב לקיימו לעולם אימא לך דלא מהימני ובהא לא איבעיא ליה לרבא תדע דאמר ליה רב נחמן כי אתו לקמאי לדינא אמינא להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא טעמא דאפשר לקיים התנאי אבל לא אפשר לקיים התנאי לא. וכן משמע מלשון התוספות שכתבו ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו ובלבד בקיומו ע"כ. וכן כתבה הריטב"א ז"ל או דילמא תנאי דמלתא אחריתי היא פי' שהרי שטר המכר ראוי להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיקיים זה תנאו ואין זה אלא תוספת עדות ומפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שהשטר דבר אחר והתנאי דבר אחר וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ע"כ. וכן כתבה ה"ר הושעיא ז"ל. הרי לך בהדיא שאם אפשר לקיים התנאי לא מהמני דהא עקרי לשטרא הילכך לנ"ד נמי אם מעידין בזמן שלא נשאר זמן לקיים התנאי או שנכתב השטר של התנאי אחר שעבר זמן התנאי ודאי למיעקר סהדותא קאתו ולא מהימני דמה לי עידי השטר ומה לי עדים דעלמא חד טעמא הוא. הא לא קשיא כלל אפי' לפי שטה זו דהא טעמא הוי משום דכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכן כתבו המפרשים ובסהדי שטרא גופייהו שייך למימר כיון שהגיד וכו' אבל עדים דעלמא לא שייך האי טעמא ומהימני לומר תנאי היו דבריהם. שהרי הרשב"א ז"ל גופיה כתב וז"ל כי אתו לקמן אמרינן להו וכו' ודוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר דלא מפיהם אנו חיין לא מהימני דהוו להו כחוזרין ומגידין וגריעי מעדים אחרים דמיהמני ע"כ. וכלשון הזה בעצמו כתבה הר"ר הושעיא ז"ל ומכאן אתה למד לכל בעלי סברא זו שיש לחלק בין עידי השטר לעדים דעלמא. וז"ל הרשב"א ז"ל על ר' יוסף שטען שהיתה מכירה על תנאי שאם לא יתן ש' דינרין תוך הזמן הנזכר שהוא עד ר"ח אייר הקרוב להם שתהא המכירה קיימת והוא שישלים ר' חיים עד אלף ומנה דינרין ועכשיו טען ואומר אני יוסף טוען ואומר באתי לתוך הזמן לתת לו הש' דינרין שיחזיר לי כרמי ולא רצה ולפיכך אני מחלה פני רבותי הברורים שתצווהו להחזיר כרמי ושטרי. ור' חיים השיב כי תנאי זה לא היה מעולם והמכירה שהיתה לאביו היא מוחלטת והב"ד חייבו את ר' יוסף להביא ראיה שהיה התנאי במכירה והביא עדים והעידו שהיה התנאי בשעת המכירה והקנין ועל עדים סמכו הב"ד לומר שהיה תנאי וכו'. ועוד אני רואה אותך מתוך הטענות כי קבלו ב"ד טענת ר' יוסף בשני צדדים הפוכים זה מזה לפי שאני רואה אותו פעמים טוען שהתנה תנאו בשעת המכר ובשעת הקנין וכתיבת השטר עד שר' חיים זה משיב ויבואו עידי השטר ויעידו ויבואו עדים אחרים שהיו בשעת הקנין ויעידו אם היו שם העדים שהעידו לר' יוסף. ומצד אחר אני רואה אותו טוען שלא היה התנאי בשעת הקנין אלא קודם לו אלא שעל סמך התנאים שהתנה בפני עדים אחרים הקנה לר' יצחק בפני עידי השטר בלי שום תנאי ושיור וירמה כן בודאי ממה שטען ואמר שע"מ כן נתן השטר ואלו כתבו העדים וחתמו בהפך מה שאמר להם וראה הוא היאך נתן השטר המזוייף הזה ללוקח ועוד יחזיק זה מה שאמר בב"ד שאין עידי ר' יוסף מרעי שטרא ולא לסהדי שאפשר שהתנאי היה ביניהם קודם הקנין שלא בפני עדים והסכימו ביניהם לעשות המכירה סתם ולא ידעו עידי השטר ואם הדבר כן בלא ספק ר' יוסף מכחיש את עידיו וכו'. ש"מ תלת ש"מ עדים דעלמא מהימני דלא פסל אותם אלא מפני שר' יוסף מכחיש את עידיו הא לאו הכי יפה עשו ב"ד שסמכו על העדים. וש"מ אפילו היכא דלא אפשר לקיומי תנאיה מהימני דהא הכא אחר הזמן היה מדקא טען באתי בתוך הזמן משמע דעתה בזמן קבלת העדות אינו בתוך הזמן. וש"מ אפילו שלא אמר העידוני עליהם שהרי לא העידו אלא שהיה תנאי בשעת המכירה כנ"ד ואע"פ שהיה כתוב בלא תנאי ובלא שיור הוו להו תרי ותרי. הרי לך דלפי שטה זו סהדי אחריני מהימני: