תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקכ״ג סימן ג׳

ועתה אשיב על הראשון ראשון. לענין אם חייבת לאה שבועה על טענה זו תליא באשלי רברבי לדעת הרמב"ם ז"ל תשבע לאה שכתב פרק י"ד מהלכות מלוה ולוה וז"ל הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען ואומר שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית הוא או שטען שהוא שטר אמנה וכו'. אבל אלו הטענות לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כמו שירצה שאם יודה יחזיר ואם יכפור ישבע היסת ולזה דעתי נוטה ע"כ. הרי פשטן של דברים נראה שעל כל הטענות האמורות למעלה קאי ואע"ג דאיכא לדחויי דאשארא קאי ולא ארבית אנן אשנויי דחוקי ניקום ונסמוך. ותו דהכרעתו של הריטב"א ז"ל הוי הכרעה שכתב בפ' שבועות הדיינין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה דנשבעין על טענה זו וכן דעת הריטב"א ז"ל וז"ל ודעת מורי הרשב"א ז"ל דה"ה אם טענו מנה של רבית והלה כופר בכל דמשתבע היסת דדילמא כי רמית שבועה עליה מודה דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא. אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל דמתקן לאוי בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאו בחזרה כדכתיבנא בפ' איזהו נשך לדעת הרמב"ן ז"ל דלא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא נראין לי דברי הרשב"א וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. הרי לדעת הרמב"ם והריטב"א ז"ל נשבעה לאה על טענה זו. אבל הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין נשבעין על טענה זו ואית בה תלתא טעמי חדא דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי לך רבית. ותו דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. והרשב"א ז"ל דחה שני טעמים אלו אבל הרא"ש ז"ל חדש טעם שלישי והוא דחזקה על ישראל דלא שבק היתירא ואכיל איסורא וזה כיון שהיה יכול לעשות בהיתר או ע"י עסקא או דרך מקח וממכר או דרך מתנה שיתן ראובן לאחותו או באיזה דרך שיהיה שלא יהיה שם רבית דאורייתא לא שבקי היתירא ואכלי איסורא דאורייתא מידי דהוה אפרוזבול דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. ומזה הטעם העלה הרא"ש ז"ל דאין נשבעין על טענה זו וכן היא סברת הרא"ש ובעל הטורים ובעל הנתיבות וכן נראה סברת הרמב"ן והרמ"ה ז"ל. ומעתה כיון שנהגו לדון בכל אלו הגלילות כדעת הרמב"ם ז"ל אתריה דמר הוא ויפה עשו הדיינין שחייבוה שבועה. וא"ת כיון דשבועת היסת דרבנן ואיכא פלוגתא ואנן מסופקים הלכתא כמאן ניזיל לקולא ולא נשבע ככל ספיקא דרבנן. הא ל"ק כלל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שהספק נולד מאליו דלא ידעינן איך היה המעשה כגון ההיא דבא זאב ונטל בני מעיים וכיוצא בו. אבל כשהספק בא מחסרון ידיעתנו שאין אנו יודעים כמי נפסוק הלכה לא אזלינן לקולא. ולא תקשה עלי מכל תיקו האמור בתלמוד שבא מחסרון ידיעה שלא ידעו לפשוט הבעיא ואפ"ה אמרינן כל תיקו דרבנן לקולא דכיון דבעלי התלמוד לא ידעו לפשוט הבעיא חזר להיות כאלו נולד הספק מאליו אבל כל שאר הדברים שפסק התלמוד אלא שנפל מחלוקות בין הפוסקים ואין אנו יודעים כדעת מי מהם היתה כוונת בעלי התלמוד כה"ג לא אזלינן לקולא. ושמור עיקר זה: