תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתצ״ד סימן ב׳

תשובה אמר קרא ולא יהיה קדש בבני ישראל ואונקלוס כלל בכלל לאו זה הבא על השפחה ומקצת סוברים כן אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין בשפחה לא לאו ולא מלקות אבל כתב אל יהי עון זה קל בעיניך וכו' ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים ולדעתו ז"ל אין הפרש בין שפחתו לשל אחרים וכן היא הסכמת רוב הפוסקים הא למדת כמה גדול עונש עון זה וכבר צוחתי ככרוכיא כמה פעמים על עון זה ולית דמשגח בי דכיון ששנו בה ושלשו נעשית להם כהיתר. ועתה מקרוב אירע באחד שבא על שפחתו והוליד ממנה בן ובא הדבר לפני ויסרתי אותו כפי מה שהיה אפשר ואמרתי לו למכור את השפחה ואת בנה לדעת הרמב"ם ז"ל היה מותר וישראל הבא על השפחה הולד כמוה דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה גם יש בזה הענין עון אחר חמור כי מפני הבושה או היראה אינן טובלות ונמצא בא על הנדה ועוד דסתם שפחה זונה דכולן נשג"ז אית בהו אבל מה אעשה שיד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה ובנ"ד הדבר ברור בלא חולק דצריכין גט שחרור וטבילה דכיון דטבילתן היתה כדי שלא יהיו אוסרין היין במגען ושלא יהא בישולן בישולי עכו"ם. הרי טבלו לשם עבדות ואע"פ שלא הודיעם מקצת מצות אינו מעכב כ"ש כי לפי הנראה קטנים היו בשעת הטבילה ומטעם זה אני אומר שאפי' לא שאלת את פי האדון אם טבלו סתמא לא קנו עצמן בני חורין דלא אמרינן הכי אלא בגדולים שיודעים לפרש שטובלין לשם גירות לפיכך הוי סתמו כפירושו אבל קטנים שאינם יודעים לפרש סתמא נמי לא קנו עצמן כי הא דאמרינן כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. עוד נ"ל שאפי' יאמר האדון עתה שכוונתן היתה להטבילו לשם גירות לאו כל כמיניה להתירו לבא בישראל בלא גט שחרור דאנן סהדי דלא מפקיע איניש שעבוד עבדו ושפחתו בכדי ועתה שמא קנוניא הוא עושה שלא יאמרו שהיה עושה בעילתו בעילת זנות למפרע או לסבה אחרת. עוד דשלא בפניו הוה והיה צריך לפרש וכיון דלא פירש דלשם גירות הוא טובל הרי זה עבד. וא"ת כיון ששלח להטבילן שלוחו של אדם כמותו והוי כאלו הוא בפניו וסתמא לשם בן חורין טבלו. ליתא דגרסינן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ו) אמר שמואל וצריך לתקפו במים דמנימין עבדא דרב אשי בעא לאטבולי מסריה ניהלייהו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא אמר להו חזו דמינייכו קבעית ליה רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא ליהוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא ליקדים ולימא לשם בן חורין אני טובל ע"כ. והא דהכא דרבינא ור' אחא בריה דרבא הוו שלוחי דרב אשי להטבילו ואפילו הכי אי אמר בהדיא לשם בן חורין אין אבל סתמא לא. ומשום הכי תקפו במים שאם יאמר לשם בן חורין לא יהיה ממשות בדבריו אבל משום סתמא לא היו חוששין שהרי שלא בפניו היה וזה ברור. הילכך כל מי שלא טבל כלל טובל עתה לשם גירות ואינו צריך גט שחרור דכל שקדם וטבל לשם בן חורין קודם שיטבילו רבו לשם עבדות אינו צריך גט שחרור דכל שאין לו בו קנין הגוף לא צריך גט שחרור וכן העלה הרמב"ן ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל. וכל אותם שטבלו לשם עבדות כדי שיהיה מגען כשר ולא יהיה בישולן בישול עכו"ם אין להם תקנה אלא ע"י גט שחרור לכל אחד ואחד גט בפני עצמו ואפי' לקטן הנולד והרי הם גרים לכל דבריהם והבן הנולד אינו בנו לשום דבר לא ליורשו ולא לפטור מן היבום ולא לאבלות ולא עובר משום מכה אביו ומקללו. קצרו של דבר אינו בנו לשום דבר אלא כגר בעלמא וכל הביאות הן ביאות של איסור לדעת אונקלוס בלאו דלא יהיה קדש ולדעת השאר הם מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות מכאן ולהלאה אם לא יתנו להם גט שחרור אבל מה שעבר נ"ל דשוגגין הם דלאו כ"ע דינא גמירי ופטורים מן המכות אבל ביאתם ביאת זנות. וממילא שמעת מינה דצריכין קדושין אחרים דאין קדושין תופסין בשפחה וברכות אחרות והברכות הראשונות היו לבטלה והטוב יכפר בעדו. גם צריך לכתוב כתובה אחרת שהרי מה שקנה עבד קנה רבו כי אין קנין לעבד בלא רבו. ולקטן מזכין לו גטו ע"י גדול וצריך לעשות הדבר בצנעא כדי שלא יוציאו לעז. וצריך להודיע הדבר לקצת חכמים שאם יש שם בת שנולדה או בת הבת כולם אסורות לינשא [לכהן] (להן) דגיורת אסורה לכהן אבל הזכר שבהם מותר לישא כהנת דלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין: