כללא דמילתא דהנשבע לקיים את המצוה או לבטלה אם אסור מן התורה לא שנא אם אסורו מפורש בתורה או דאתא מדרש' לא חיילה כלל אפילו לבל יחל אבל באיסורין דרבנן אם נשבע לקיים ודאי חלה השבועה ואם נשבע לבטל הוי פלוגתא. והוי יודע דאפילו בנדר דקיי"ל דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ה"מ לבטל את המצוה אבל אם אסר עליו נבלה בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור וכן כתבו המפרשים ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות שבועות נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי כיצד וכו' שאין שבועת ביטוי חלה על דברי הרשות ע"כ. ומשמע דלא חלה כלל אפילו לענין בל יחל שבכל אותם ההלכות איירי לענין מלקות וכן לענין ביטול מצוה שכתב נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא מהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה משום שבועות שוא בין אכל בין לא אכל הרי לך בהדיא דאין שבועת ביטוי חלה לבטל איסורי תורה ואפילו שאינם כתובים בהדיא דלהכי כתב וכיוצא בהם מאיסורי תורה וה"ה למי שנשבע לקיים את המצוה שהיא מן התורה ואין חילוק ביניהם אלא שמי שנשבע לקיים ולא קיים פטור לגמרי משום שבועה ומי שנשבע לבטל לוקה משום שבועת שוא אבל שבועת ביטוי ליכא. והנראה לע"ד כתבתי:
תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתנ״ט סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ג, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.