ואני אומר כי אין זה אמור אלא לבא ממקומות רחוקים דרך ימים והרים ובקעות בים וביבשה אבל העולים מהכא לא"י אין שום סכנה לא לאשה הרה ולא לקטן. ואע"פ שאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה ה"מ לענין שצריך להודות אבל לענין שירחיב נדרו מפני סכנה זו לא אמרו. ואעפ"כ אני מודה בנ"ד דיכול הבעל לעכב בטענה כל דהו דהא מאי דאמרינן הבן אצל אמו כל זמן שהוא צריך לאמי מדרבנן בעלמא הוא דמן התורה לבית אבותם אמר קרא והאם כלי בעלמא היא הלכך בכל דהו יכול לעכב שיכול לומר אני חושש אפילו לספק סכנה. ועוד יכול לומר בעוד שהוא עמי בעיר אם יחלה אני אשתדל להביא לו כל צרכו. ועוד בעודו עמי בעיר אני יכול להוליך לו מזונות. ועוד אם את בכאן כשיגיע לזמן שאינו צריך לאמו אקחנו אצלי אבל אם תלכי למקום רחוק מי יביאנו ואני איני מחוייב לטרוח ולהביאו משם הלכך אם רוצה ללכת לא"י תתן אותו לאביו. בד"א כשאין מכיר אותה אבל אם מכיר אותה אינה יכולה לתתו לאביו מפני סכנת הולד וזה מוסכם. ואם אינו מכירה או שעברו ימי ההנקה אז הרשות בידה או תתן אותו לאביו או תתעכב עד שלא יהיה צריך לה. והנראה לע"ד כתבתי:
תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתנ״א סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ג, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.