ולענין המשכון השני שוה כמשכון הראשון ויכול למוכרו כראשון ימכור אותו ראובן ויטול מעותיו ואפוכי מטרתא למה לי ואטרוחי בי דינא בכדי. ואם המשכון השני אינו שוה כראשון או שיש בו עכוב שאין יכול למוכרו כראשון הדבר ברור שחייב לוי לפרוע לראובן כאשר התנה עמו. ואם לא היה המשכון הראשון או השני שוה כנגד מעותיו בזה יש מקום שאלה דדילמא מצי אמר לוי כנגד מה ששוה המשכון אני ערב שלא בשעת מתן מעות ופטור אני דהא תניא הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ואמר לו הניחהו ואני פורע פטור שלא על אמונתו הלוהו. ומסתברא לי דכיון דשמעון הוה מהדר לפדות המשכון מיד ראובן משמע שאינו רוצה למוכרו או מפני שהוא חביב אצלו או מפני שאינו שלו או מפני סבה אחרת א"כ הוי כאלו שוה כל חובו וכיון שאמר לו לוי תחזיר לו המשכון ואני פורע החוב הוי כנשתעבד בשעת מתן מעות וחייב לוי בכל החוב. וכ"ש אם היה עכוב במכירת המשכון הראשון דמצי אמר ליה לא הייתי נותן לו המשכון עד שיתן לי מעותיי והוי כנשתעבד בשעת מתן מעות על הכל. והנראה לע"ד כתבתי:
תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתרל״ה סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ג, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.