תשובות הרדב״ז חלק ב · חלק תתל״ט סימן ב׳

תשובה גרסינן בפרק חלק תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה כל הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. וא"ת אותם שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא צדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים ושטין על פני המים דכתיב על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים ושמא תאמר יש להם צער ת"ל וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו ונילף ממתים שהחיה יחזקאל הע"ה סבר לה כמד"א באמת משל היה דתניא וכו' המבואר מזה המאמר הוא שאותם הצדיקים שעתיד הקב"ה להחיות אינם מתים כלל אלא יחיו חיים ארוכים בגוף ונפש וישתמשו בחושיהם לעבודת יוצרם ובאלף הז' יזדקק גופם ובשרם כענין שהיה באליהו וחנוך או קרוב לזה עד שיוכלו לשוט על פני המים בלי עיפות ויגיעה ונהנים מזיו השכינה בלי מאכל ומשתה כענין משה ואליהו וכינה את המעלה הזאת בכינוי כנפים להשמיע את האזן כי אין בכל בעלי התנועה קל כבעלי הכנפים וזו תכלית מעלת הצדיקים ועובדי ה' והטוב הצפון להם אשר עין לא ראתה זולתו יתברך יעשה למחכה לו. וא"ת כי מלשון רש"י ז"ל משמע שהם מתים אלא שאין הבשר חוזר לעפר וכן משמע ממה שפי' בכל הסוגיא שכתב שוב אין חוזרין לעפרן בין לימות המשיח בין לעולם הבא. אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבוא ואותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינם נקברים בארץ וכו' ונילף ממתים שהחיה יחזקאל שחזרו ומתו כך צדיקים שעתידין להחיות יחזרו לעפרן כך שמעתי עכ"ל. מכל הני משמע שימותו אלא שיהיה בשרם קיים ולא יחזור להיות עפר כאשר בתחלה. וקשה עלי לקבל דבר זה חדא כיון שהם צדיקים וזכו למעלה זו למה ימותו פעם אחרת מה עשו וכ"ת לפי שכל מורכב נפסד ה"מ בזמן הזה מפני זוהמת הנחש אבל אחר התחייה שכבר כלה זוהמת הנחש כתיב בלע המות לנצח וגו' א"נ כיון שאתה צריך להודות בנס התחייה מודה ג"כ שתהיה תחייה לעד שכן היתה כוונתו ית' בתחלת היצירה כאשר נראה מפשט הכתובים. ותו קשה דקי"ל דאין הקב"ה משנה הטבעים אלא לצורך ומה צורך יש בעמידת הגוף בלא נשמה ולא יחזור לעפרו. ותו דהא איכא משום קבור תקברנו ביום ההוא וכ"ת דקוברים אותם אלא שאינם חוזרין להיות עפר הא ליתא חדא דהוא ז"ל כתב הואיל ואינם נקברים בארץ. ותו דמה צורך יש בנס זה וכדכתיבנא ותו קשה דאין זה כבוד לגוף הצדיק שהוא כלי שנשתמש בו קדש שיהיה מוטל כאבן דומם. ותו כיון דקב"ה עביד להו כנפים ושטין על פני המים משמע דאית בהו נשמה וליכא למימר דנפשא דחיותא בעלמא מידי דהוה אדגים שבים דשטו על אפי מיא דהא כיון דצדיקים הם הנשמה והרוח והנפש שלהם קשורות ואדוקות זו בזו ולא יתפרדו וכן למדו מקרא דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו' ולא כתיב נשמת אדוני. ותו כיון שהם צריכים לחיות לשוט למה תנטל נשמתן מהם. ותו דמאי פריך ונילף ממתי יחזקאל שמתו הני נמי מתו לפי שטה זו וכ"ת דהכי פריך כי היכי דהתם חזרו לעפרן הני נמי יחזרו לעפרן א"כ לא היה לו לרש"י ז"ל להזכיר מיתה אלא כך היה לו לכתוב ונילף ממתים שהחיה יחזקאל שחזרו לעפרן. ותו כי אני קבלתי מהחכמים הראשונים נ"נ דתרי תחיות נינהו חדא סמוך לביאת המשיח לצדיקים אשר מתו בגלות וסבלו הצרות ולא ראו בטובתן של ישראל כדי שיראו בטובה ההיא ויזכו לראות בית המקדש בתיקונו ומקריבין עליו עולות. והתחייה השנית לסוף ימות המשיח סמוך לאלף השביעי ועליהם כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקוצו וגו' וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו וכן העלתי בתשובה אחרת והשתא כי היכי דבתחייה השנייה אשר עתידין ליכנס מיד לעולם שכולו טוב וכולו ארוך יחיו ולא ימותו כדי שיזוכו בגוף ונפש כפי משל הסומא והחיגר דליכא למימר לעמוד בדין לבד דא"כ לא יתקיים המשל יפה כך בני התחייה הראשונה יחיו ולא ימותו דאין חילוק בין שתי התחיות אלא מכל הני טעמי משמע שהצדיקים שעתידים לחיות לא ימותו עוד כאשר נראה מפשט המאמר. וכ"ת א"כ מי נתן גופות בעולם שכלו טוב קושיא זו הקשה תנא דבי אליהו ותירץ דקב"ה עביד להו כנפים כלומר יזדכך הגוף עד שישוב כמלאכי השרת בעלי כנפים והם מקבלים תגמול צדקתם בגוף ונפש. ואם תקשה עלי קרא דכתיב כי הנער בן ק' שנה ימות משמע דאיכא מיתה. י"ל דהנך קראי ודכוותייהו איירי בנולדים אחר ביאת המשיח ובאותם שראו ביאת המשיח שיחיו חיים ארוכים לסוף יטעמו טעם מיתה וכן כתב הרמב"ם ז"ל כי מלך המשיח ימות וימלוך בנו אחריו. אבל הצדיקים שכבר טעמו טעם מיתה וחיו בשביל צדקתם לא ימותו עוד. א"נ דהנך קראי באומות העולם והכי משני בחלק. ולכן אני אומר כי לא היתה כוונת רש"י ז"ל למה שנראה מפשט לשונו ומה הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא אין הכוונה שימותו אלא שיתקיים הבשר עליהם זמן מרובה שלא כטבעו של עולם שכחותיו של אדם כלים ואובדים וימות באפיסת הכחות והכי דיוק לישנא דעליהם דאם כבר מתו מאי עליהם הכי ה"ל למימר והבשר מתקיים. ומה שכתב עד שישובו ויחיו לעתיד לבא ה"פ עד שישובו לחיות חיי העולם הארוך והטוב כאלו הם חיים חדשים בערך הראשונים. ומה שכתב הואיל ואינם נקברים בארץ אין הכוונה שמתו ולא נקברו אלא ה"פ הואיל ולא מתו ונקברו בארץ דבשלמא שאר בני אדם כיון שמתו ונקברו הרי הם בטוחים אבל הצדיקים הללו כיון דלא מתו ונקברו היכן הם אותם אלף שנה. תדע שכך הוא דאי מיתו וגופן קיים מאי פריך היכן הם והלא איפשר שיהיו מוטלין על פני הארץ שהרי שיתא אלפי הוי עלמא וחד חריב אמרו ולא שיחזור העולם לתהו ובהו אלא שיהיה חרב מאין כל חי ולהכי פריך שפיר כיון שהוא חרב מאין אדם ובהמה וכל עוף השמים נדדו הלכו הנך צדיקי היכן הם: