תשובות הרדב״ז חלק ב · חלק תתל״ז סימן ב׳

תשובה הדבר מבואר מתוך לשון התשובה דלא פליגאן שהרי הוא כתב ואע"ג דאמר רב הונא על מתני' ודתנן שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובתה הראשונה החזירה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה וק"ל הכי מדתניא חדשו נוטלת מה שחדשו התם היינו דוקא במה שהוסיף לה משלו שעל דעת נשואין הראשונים ולא על דעת השניים אבל מה ששייר האב או מה ששיירה האשה היא בעיקר הכתובה שהמכניס על דעת כן הכניס וכשקבל על דעת כן קבל ע"כ. הרי לך בהדיא שאין השיור דומה לשאר תנאי כתובה לפי שהשיור הוא בעיקר הכתובה וטעמא דחשבינן ליה לאותו שיור כאילו לא הגיע ליד הבעל וכיון שכן לא יועילו הגירושין לבטלו אבל שאר תנאי כתובה (כיון) [כגון] תוספות דמוסיף מדיליה או המקבל עליו לזון את בת אשתו או שקבל עליו שלא ישא אשה אחרת עליה נתבטלו משעה שגרשה דמנשואין הראשונים משמע כמו שכתב בחדושיו ואף לפי הטעם השני שכתב ז"ל וז"ל שלא על דעת קדושין הראשונים לבד קבל אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד של קיימא דומה למה שאמרו בפ' המוכר את הבית בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך ומכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום משום דכיון שאמר לו כל זמן ששדה זו בידך גרועי גרעי והרי יצאת מתחת ידו אבל אם לא אמר לו כן אפי' מכרה לאחר וחזר ולקחה עדיין תנאו הראשון קיים והכא נמי לא שנא ע"כ. והמקבל עליו לזון את בת אשתו וכתב לה כל זמן שאת עמי דמיא ממש לההיא דכל זמן ששדה זו בידך. וא"ת ולפי טעם זה האומר לאשה שלא ישא אשה אחרת עליה אם גרשה והחזירה לא נתבטל תנאי זה אין הכי נמי כי לפי טעם זה כך הוא אבל הוא ז"ל לא סמך תשובתו על זה הטעם אלא בהצטרפות הטעם הראשון והשלישי שכתב שכיון שהוא רמאי והערים דנין אותו ומחייבין אותו וכבר נשאלתי על המגרש את אשתו והחזירה אם נתבטלו תנאי כתובה והעליתי כי כן אני סובר להלכה אבל אין ראוי להורות כן למעשה לפי שאם יתפרסמו הדברים יעשו האנשים בערמה והנשים אינן יודעות הדין ונמצאו מתבטלין כל תנאי כתובות בנות ישראל ומעשה היה ולא הנחנוהו לקחת אשה על אשתו עד שנתרצית אשתו לתת לו רשות ולא מיבעי אי כתב לה שלא ישא אשה אחרת עליה אלא אפי' כתב לה כל זמן שהיא עמו שזה הלשון ודאי משמע מנשואין הראשונים אפי' לפי הטעם השני אפ"ה אין ראוי להורות כן מהטעם שכתבתי: