תשובות הרדב״ז חלק א · חלק תקנ״ב סימן ב׳

תשובה אם מעמידין אותה בקיבה עצמה כאשר עושין ישראל שקונין הקיבה בשעת שחיטת העגל ומניחין אותה בתוך כד גדול וממנו מסתפקים לכל השנה כולה מותר אעפ"י שהיא קיבת נבלה לא חיישינן דפירשא בעלמא הוא. אבל אם מניחין הקיבה בתוך העור שלה ומולחין אותם יחד כאשר היו עושים גם ישראל קודם שבאו הרבנים יש לחוש דמליח הרי הוא כרותח ואסור להעמיד באותה קיבה ולא מיבעיא אם היא קיבת נבלה דאיכא משום נבלה ומשום בשר בחלב דעור הקיבה רך הוא וראוי לאכילה ובשר נקרא ואסור אלא אפי' עור קיבת שחיטה כי השחיטה שלהם אם אין ישראל עומד על גבן ובודק סכין ונותן להם אינה שחיטה כלל. ולא מיבעיא זו אלא אפילו בעור קיבת שחיטה שלנו אסור משום בשר בחלב אלא שיש חילוק ביניהם כי המעמיד בעור קיבת נבלה אסור הגבינה בכל שהוא משום דעור קיבת הנבלה מעמיד החלב וכל דבר המעמיד לא נתנו חכמים שיעור. אבל המעמיד בעור קיבת שחיטה אינו אוסר אלא בנותן טעם ואי ליכא קפילא ארמאה דטעים לה שיעורו בששים וטעמא דמלתא משום דאין הבשר מעמיד החלב אלא היוצא ממנו שהוא מה שבתוך הקיבה הבלוע בתוך העור ונמצא דאין איסורו אלא משום טעם הבשר היוצא מן העור. וליכא למימר בכל שהוא דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וכן הסכים הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות איסורי מאכלות ולמדנו מדבריו דאי לאו טעמא דאוקומי קא מוקים הוה אזלינן בהו אחר נתינת טעם ואפי' לדעת המחמירים שאמרו דכל דבר של עכו"ם לא הלכו בו אחר נותן טעם כדי שלא יפרוצו בקראין לא שייך האי טעמא דאינם כעכו"ם לענין זה. הילכך אם הדבר ברור שמעמידין בקיבה ולא בעורה ואין מולחין הקיבה בעורה מותר לאכול מגבינתם ואם מעמידין בעור אפילו בשל שחיטתן אסורה בכל שהוא. ואם הדבר ספק נ"ל שהוא אסור כיון שאין נזהרין על אכילת בשר בחלב דלית להו אלא קרא כדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו אינם מקפידים להעמיד בעור הקיבה ואסור בכל דהו: