תשובות הרדב״ז חלק א · חלק תק״ו סימן ב׳

תשובה כבר ידעת כי בענין תנאי הנדר איכא פלוגתא דאיכא מאן דמורה להחמיר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור ולפי שטה זו הדבר ברור שהנדר חל אפילו שלא היה מבטל התנאי כיון שלא זכר אותו בתוך כדי דבור. אבל אין אנו רגילין לפסוק אלא כדעת הרמב"ם ז"ל שאם זכור התנאי בשעת הנדר או תוך כדי דבור ואפ"ה נדר הרי ע"י הנדר ביטל התנאי כיון שהיה זוכר אותו ואפ"ה נדר הרי הנדר קיים והתנאי בטל לגמרי אפילו מכאן והלאה. אבל אם לא היה זכור התנאי בשעת הנדר הנדר בטל. וז"ל הרמב"ם ז"ל ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ע"כ. פי' אע"פ שקבל עתה התנאי בלבו וקיימו דמשמע מדהוצרך לקיימו שבטלו בשעת הנדר אפ"ה הנדר בטל כיון שלא היה זוכר התנאי בשעת הנדר. הרי אתה רואה כי הדבר תלוי בזכירת התנאי בשעת הנדר הילכך בנ"ד כי שלא זכר התנאי בשעת הנדר אין כאן נדר ובשעה שביטל התנאי לא הוציא בשפתיו כלום אין כאן נדר דבעינן פיו ולבו שוין בשעת הנדר והכא בשעת הנדר איכא פיו ולא לב ובשעת ביטול התנאי איכא לב ולא פיו ועל דעת הרמב"ם ז"ל אנו סומכין להלכה למעשה אעפ"י שהוא מקל חדא דאתריה דמר הוא. ותו דכן דעת ר"ת ורוב הפוסקים הרא"ש והר"ן ז"ל. ותו דסוגיא דשמעתא דפרק ד' נדרים הכי אזלא. הילכך איני רואה שיש כאן חשש נדר שהרי ביטלו ע"י התנאי. ואם היה זכור התנאי בשעת הנדר שנמצא בטל התנאי מסתברא לי שהוא נזיר שמשון גמור בכל תנאיו לעולם ואע"ג דאמר עד עשרים שנה תדע דנזירות שמשון לעולם היתה נמצא סתם נזירות שמשון לעולם כמו שסתם נזירות דעלמא ל' יום וכי היכי דבנזירות דעלמא אם אמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום הוי נזיר ל' מל' יום שאין נזירות פחותה מל' יום נזירות שמשון נמי אם אמר הריני נזיר עשרים שנה הרי זה נזיר לעולם שאין נזירות שמשון פחותה מלעולם: