ועל ענין הברכות ומנהגינו ומנהג אבותינו לשים הפרוסה בתוך שתי השלמות ותופס שלשתן בידו ומברך המוציא ועל אכילת מצה ובוצע יחד מן השלימה התחתונה ומן הפרוסה והכריכה אנו עושין בשלישית ומן הפרוסה השנייה אנו אוכלין באחרונה נמצא כל אחת עושה מצוה וזה מנהג יפה לצאת ידי חובת כל הדעות. וקרוב לזה כתב בספר האגור אלא שכתב שמברך המוציא על שלשתן ומניח את השלישית על השלחן ומחזיק בידו הראשונה והשנייה הפרוסה ומברך על שתיהן יחד על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד כזית מכל אחת ע"כ. ולא ידעתי למה הוא מניח השלישית דאי משום מה דרכו של עני בפרוסה הא איכא שלימה ומה לי חדא שלימה ומה לי תרתי אלא כיון דאיכא פרוסה איכא זכר למה דרכו של עני. ותו דאיכא הפסק טובא בין המוציא לאכילה דהא כתבו הפוסקים שצריך לבצוע מן הככר ולהניח הפרוסה ועודה בככר כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לבציעה ויהיה בוצע על השלימה ולא די שאי איפשר לעשות כן במצות הפסח לפי שהן דקות ויבשות ואם יבוא לבצוע מקצת יפסק לגמרי אלא שבא להוסיף שיפסיק ג"כ בהנחת השלימה אלא הטוב שבמנהגים הוא מה שכתבתי למעלה:
תשובות הרדב״ז חלק א · חלק תפ״א סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק א, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.