תשובה כבר נשאלתי על כיוצא בזה והעלתי דמצרים אתרא דמסבלי והדר מקדשי הוא ולא חיישינן לקדושין כלל ומהאי טעמא יש תקנה קדומה שלא יקדשו אלא בשעת הנשואין ופשטה תקנה זו ואעפ"י שאנו נותנין רשות לאחד או לשנים לקדש בזמן שיש שם סבה מן הסבות לא מפני כך ישתנה המנהג ואפילו מיעוטא מקדשי והדר מסבלי לא הוי וגם אין זה לעבור על התקנה שלא יקדשו אלא ברשות ב"ד כיון שראו ב"ד לתת רשות לאחד או לשנים לא מפני זה נתבטלה התקנה ולא המנהג. הילכך אתרין מסבלי והדר מקדשי הוא ולא חיישינן לסבלונות כלל ולא כל כמיניה לומר שקדשה בפני עדים והלכו להם. ואי משום קלא לאו כלום הוא שהרי לא נתחזק בב"ד וזה האויב מפני שנתקדשה לאחר מפיק ליה לקלא ולא חיישינן לה ולא מצריכינן לה גיטא כלל ואפילו רצה לגרש אין שומעין לו שלא לאסור אותה לכהונה דאין כאן בית מיחוש כלל: וז"ל הרשב"א ז"ל ומיעוטא דמקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא בשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אכל היכא דלעתים מקדשין במקרה ואח"כ מסבלין אפילו מיעוט לא מיקרי ובמקומות שלנו שאין עושין כן אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ"ל: והרי זה כמו שכתבנו. והוי יודע דאפילו היה הקול שנתחזק בבית דין לאו כלום הוא דקי"ל דלא חיישינן לקלא לבתר נשואין וה"ה לקלא דלבתר אירוסין והנראה לע"ד כתבתי:
תשובות הרדב״ז חלק א · חלק שפ״ב סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק א, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.