תשובות הרדב״ז חלק א · חלק שע״ח סימן ב׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

תשובה איברא דאיכא קצת זלזול לרב בזה שהרי הקניטו שלא רצה לשמוע תפלתו ויצא ומה לי הקניטו בדברים ומה לי הקניטו ביציאתו מב"ה. מ"מ לכתחלה לא היה ראוי לנדותו כיון שאין הזלזול מבורר כל כך דמצי למימר לא בשביל כך יצאתי מב"ה אבל מ"מ כיון שנידהו בדיעבד נדויו נדוי וכן יש ללמוד מתשובת רבינו מאיר ז"ל וז"ל ומיהו אחר שנדית על תנאי אין לומר אדרבה שאם כדבריך שקראך חצוף נדויך נדוי בדיעבד אחרי שאתה רבו נהי דבתחלה לא הייתי מייעצך לנדותו כדפרישת מ"מ בדיעבד נדויך נדוי אם כדבריך ואם לא חרפך כדבריו אז אינו נדוי עכ"ל. וכתב דבריו מהרר"י קולון ז"ל שורש ק"ע. ומעתה אתה דן ק"ו אם בנדוי על תנאי לא היה מייעץ לנדותו כ"ש נדוי בלא תנאי כיון שלא היה הזלזול מבורר. תדע שכן הוא שהרי לא רצה לנדותו בשעת הזלזול משמע דלא היה ראוי לנדותו ובשעה שרצה להיות ש"צ בקהל אחר לא היה חייב נדוי אע"פ שלא היה מתפלל מדעת רבו. ומ"מ מודה אני שכיון שנדהו בדיעבד נדויו נדוי ובלבד שיאמר שמפני כבודו נדהו והבו דלא לוסיף עלה להכריז עליו בב"ה ובשוקים זה ודאי שלא כדין עשה הרב נדוי שמענו אבל הכרזה לא שמענו היה לו לחוש לכבוד תלמידו דתנן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך והיה לו לקרבו כאשר כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות ת"ת ולנדותו בינו לבין עצמו ולא לבזותו ועתיד הוא ליתן את הדין עליו ולפי דעתי עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כההיא דמכה בנו הגדול דלאו כולהו אינשי יכולין לסבול בזיון כזה כ"ש לדעתו ולדעת מקצת משכילים דאין בזה זלזול שיתחייב עליו נדוי וכ"ש דפקר טפי: הילכך לא טוב עשה בתוך עמיו לנדותו וכ"ש להכריז עליו ותיתי לי שלא נדיתי אדם לכבודי מימי ואצ"ל חבר או תלמיד ואני נזהר בזה לפי שבשעת הכעס אין אדם מבחין אי זה כבודו ואי זה מוראו וקרא כתיב אורריך ארור ומשמע ממילא הוא ארור וכן כתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות ת"ת וכן היה דרך החסידים הראשונים וכו'. ואני לא מפני חסידות שיש בי אני נזהר אלא מחמת יראת העונש ואע"פ שכתב הרב ז"ל אבל ת"ח שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו וכו' מ"מ נ"ד אעפ"י שהיה ברבים מ"מ אין הכל יודעים שיציאתו מב"ה הוי זלזול הילכך כצנעא דמי וטוב היה למחול אבל כיון שנדהו חייב התלמוד לנהוג נדוי. וכתב הראב"ד ז"ל לא אמרו שינהוג אותם דברים אלא במנודה לב"ד או מנודה מחמת עבירה אבל ת"ח שנדה לכבודו או מנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מתרחקים ממנו כדי לביישו אבל אבלות אין עליו דאין אבלות לחצאין ע"כ: ומ"מ אם התלמיד לא חשש לנדוי הרב אפקורתא הוא ויכול לנדותו לכתחלה על זה:
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק א, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.